אוצרת: חנה קומן
גלריה צדיק ביפו - לפרטים לחצו כאן
ב'-ו', החל מ-11:00

"אַראָפּ פֿוןפּוּנִים", הביטוי היידי המתאר מישהו שנפלו פניו ומצבו בכי רע, תורגם לעברית ל-"על הפנים". התערוכה,שנולדה כתערוכת התרסה מול המצב החברתי-פוליטי, הפכה עורה עת האמנים שהוזמנו לקחת בה חלק, בחרו בדיוקנאות כדי לשקף תובנה לא רק לגבי האישיות של המצוירים, המצולמים או המפוסלים, אלא לשמש ראי לתקופה: לְקיצוניות ולהט, לפחד ותעוקה, לחידלון ונרפות, למחנק וייאוש,לאנוכיות ועדריות וגם לאני ולאחר ולכמיהה העזה לשקט.
הפנים בתערוכה זו, הופכות את הביטוי לממשי.

העיניים העצומות למחצה המציצות מבעד לדיוקנו העצמי של דוד טרטקובר החנוט בנייר דבק, מסכת האב"ך המכסה את פני החיות השבריריות של צ'נצל בנגה והאגרוף בפרצופו של הגמל הכורע בכניעה בעבודתו של נמרוד נישרי, מבטאים בעוצמה את תחושת המחנק. הצורך העז בחמצן נמצא גם בצילום המטריד של תמי סואץ, בו נראה ישיש צהוב יושב בבדידות מזהרת בבית קפה.

קולאז' קקופוני של פנים בפיסול של מנוחין, בציור שלגרישה בלוגר, ובעבודתו שלצבי בן ארץ,יוצר דיוקן של הרס וחורבן. אותו אובדן ניתן למצוא גם במרידתם של חנן שלונסקי וזהר כהן במצלמות הדיגיטליות: הקווים, התווים והנקודות שבצפיפות גבוהה יוצרים תמונה חדה ומושלמת, מתפזרים ונפרדים בציוריהם עד שהדמויות כמעט מתאיידות ברקע. העיוות המרבי והגרוטסקי של הפנים האנושיות נמצא דווקא בדיוקנאותיהם האישיים של מיכל בן זאב המתכופפת, שלומי ללוש הליצן ושל רחל רבינוביץ במסעותיה ההזויים והחושפניים עם המצלמה.

בהיסטוריה של האמנות ניסו האמנים לתפוס את המוזה ולהביע פליאת-מה אודות העולם, באמצעות ציורי עצמם. בתערוכה זו, נראה שהשימוש במראה כדי להגיע אל נבכי הנפש הוא המוטיבציה העיקרית לדיוקנאות האישיים:וכך נגלים שירלי אגוזי בעיצבונה, איוון הלמריך במחלתה ודן רייזנר בהתכתשותו העצמית.
עולם עגום ומסעיר הוא ההשתקפות לדיוקנו העצמי של אמנון יוהס ואצל אוהד שאלתיאל זיקוקי הדי נור השחורים שברקע, מתאימים לארשת פניו העגומה.

בבואו לתאר את הריק והעיוורון, שואל שיעב אדי את הדמות יפת התואר הנושאת את ישו על כתפיה ביגון ובסבל, מתוך ציורו של פוּנְטוֹרְמוֹ (ג'קופו קרוצ'י 1494-1557) ההורדה מן הצלב ומצייר אותה ענקית, זוהרת בצבעים עזים אך חלולת עיניים וסומה.
בשנת 1621 הזמינה מריה דה מדיצ'י) אשתו של אנרי הרביעי) מרובנס (פטר פאול רובנס)1577-1640 מחזור בן 24 תמונות על מנת לשפר באמצעותו את תדמיתה המוסרית המעורערת. צוקי גרביאן נוטל חירות, משאיל את אחד הדימויים ומטשטש לחלוטין את פניה כאקט מרדניבשררה. מושפעת מציורי האיקונות בכנסיות, בוחרת אורנה ברומברג לצמצם לפורמט מאורך את "מלכות אסתר האדומות" שלה ולהפכן לסמל נשי צר ומסוגף.

דיוקן משפחתי משנות העשרים של רות נורמן, בו נראות ארבע נשים קפוצות פה וחמורות סבר, הוא מענה כן ונוסטלגי לתמונות משפחתיות מודרניות, מרובות החיוכים הצבועים.
רינתפודיסוק- רייזנר משתמשת בדיוקן של ז'אקלין קנדי כאיקון לבורגנות העשירה המתקשטת בפנינים, בטבעת נוצצת ובשולחן ערוך למהדרין ללא תוויי פנים או אישיות. אצל מיכל לויט,נערה יושבת ליד חלון ומביטה החוצה.

בתנוחתה הנינוחה ניכרים מתח רב ותלישות: גופה וראשה מופנים אל החדר ומבטה נודד אל החוץ באדישות.בציור רב עוצמה מציירת פאולה עליון אב מצליף בביתו. הפעולה מתגלמת בהבעות פניהם: הטירוף, ההתעללות, האלימות והכאב. ודן בירנבוים מצייר שיירה אנושית הולכת אל האופק. בקדמת הפריים- בגבו אל הצופה- הולך חיילדרוך עם נשק.בין אם הוא שומר על השיירה ובין אם הוא חלק ממנה, תנוחתו,שאינה חד משמעית,מעציבה.הדר גד מתארת את הפרדוקס על הדימוי הגברי, עת היא מציירת שלושה גברים בבית מרחץ ערומים למחצה עם שרשרי "חי" משתלשלים מצוואריהם אל בטנם השמנמנה, החשופה והרכה. מנגד, מתארת אסתר ארותי את שבריריות יחסיהן של שתי נשים בחברה המוסלמית- האחת מודרנית והאחרת מסורתית- בצבעים עזים ובתנוחה נוגעת ללב.

ילד במכנסי בוקסר אדומים, גופו עדין,חושף בטן עגלגלה וצלעות בולטות, שביס על ראשו ושרשרת נשית על צווארו, מבטו עז, מצדיע אל הצופה. כך מאפיינת דלית פרוטר את דמות הילד המודרני המבולבל הנקרע בין מצ'אוזים לבין דרישת החברה מבנים להפגין רגישות נשית. נורית ירדן,בצילום מנעֵר בו נראית ילדה תמה עם פאה בלונדינית א-לה מרלין מונרו, מתייחסת אל המסלול המואץ של הילדות במאה העשרים ואחת.מירי נשרי, בצילום ערוך,הופכת צל של ילדה למתווה ארץ וגם לקורבן מלחמות. אדוה דרורי משפדת בובה באקט פולחני דואב ובכך מגיעה לשיא הוויתור וההקרבה הילדית.

ברצון העז לשקט,לוכד רועי גבעתי את היופי הנשי-אנושי בטיפת שיש. הדיוקן נחבא ומסתורי, נגלה לעין רק מזווית מסוימת כמו מציין את חמקמקותו של רגע החסד.

וידוי: כאוצרת התערוכה הזו, שנמשכה חודשים רבים ועברה מהפכות גדולות, הבנתי שהאמנות אינה נשק אלא שיקוף* של הרגישות, התעוזה, הדאגה והתקווה של כל אמן.

 

"בגאומטריה וענפים אחרים של המתמטיקה, שיקוף של מישור ביחס לישר הוא העתקה שמעבירה כל נקודה לנקודה הנמצאת במרחק שווה מהישר, כך שהקו המחבר ביניהן מאונך לישר. הנקודות שעל הישר עצמו נשארות במקומן. זוהי הפעולה המתקבלת כאשר מתבוננים במישור דרך מראה המוצבת על הישר הקבוע. לדוגמה, שיקוף ביחס למראה מאונכת יעביר את האות גימל לאות זין, וישאיר ללא שינוי את האותיות שין או חית. שיקוף היא העתקה שומרת מרחקים" מתוך ויקיפדיה.