בכורה ישראלית למחזה חדש מאת מוטי לרנר     

דרמה על זכרון והכחשה של אירועי 1948

 

בימוי: סיני פתר

משתתפים: עודד קוטלר, רובא בלאל, חווה אורטמן, ג'ורג' אסקנדר,

דניאל ברטוב ,חנא אידי, ניצן לברטובסקי

תפאורה ותלבושות: פרידה שוהם, מוסיקה: חביב שחאדה, תאורה: יחיאל אורגל.

 

המחזה עוסק באחת מסוגיות היסוד של הקמת חברה משותפת יהודית ערבית בישראל - היווצרותה של בעיית הפליטים הערביים ב-1948. בפברואר 2014 עלה המחזה בוושינגטון, זכה לביקורות מעולות והיה מועמד לפרס הלן הייז היוקרתי.

עלילת המחזה מתמקדת במרצה צעיר באוניברסיטת חיפה, שנפצע קשה במלחמת לבנון הראשונה, המתוודע לחשדות של בני משפחה ערבית, כי אביו היה מעורב בהריגת אחדים מקרוביהם ובגירוש אחרים מכפרם במלחמת העצמאות.

הבן דוחה את החשדות, ומנסה לשכנע את אביו לפרסם את גרסתו כדי להפריכם. תחילה מתחמק האב מלדון בפרשה. כשהחשדות נגדו גוברים, הוא מודה בפני בנו במעשים הכרחיים שהתרחשו בעיצומו של קרב, אך מסרב לתביעת בנו לחשוף אותם בפומבי.

גם המשפחה הערבית בוחרת להתעלם מן העבר כדי להמשיך ולשרוד בהווה. המעשים ונסיבותיהם נשארים עלומים, אך סימניהם ניכרים היטב בקרעים שנוצרו בשתי המשפחות.

 

המחזה נכתב בהשראת פרשת כיבוש הכפר הערבי טנטוּרה ב 23- למאי 1948 בידי כוחות צה"ל, ובהשראת המחלוקת בין כמה היסטוריונים ישראלים לגבי האפשרות שבמהלך הכיבוש ביצעו חיילי צה"ל טבח בתושבי הכפר. עם זאת, כל הדמויות המופיעות במחזה וכל האירועים המתרחשים בו הם פרי דמיונו של המחזאי.

המחזה איננו מנסה להכריע בין הנראטיבים השונים של כיבוש הכפר, ואיננו מנסה לקבוע עובדות היסטוריות חד משמעיות לגבי ההתרחשויות במהלך כיבושו. העלילה, המתמקדת בשתי המשפחות, היהודייה והערבייה, מנסָה באמצעותן לחקור את תהליך הדחקת הטראומה של כיבוש הכפר, תהליך שהתרחש הן בחברה היהודית והן בחברה הערבית, ואת הנסיבות שהביאו להתפרצותה של הטראומה המודחקת אל תודעתנו ארבעים שנה אחר כך.

חקירה זאת נובעת מן ההכרה שהעיסוק בטראומה של 1948 הכרחי לכל המעורבים בה. בלעדיו לא יתרחש התיקון ההכרחי כל כך לקיומנו, ברמה הפוליטית וברמה האישית והחברתית, ולא נחלים מן הטראומה הקולקטיבית שחווינו. 

המחזה נכתב מתוך תקווה לעודד שיח פתוח יותר, הוגן יותר ואמפתי יותר בְּתוֹכֵנוּ, שיח אשר ייצור דיאלוג כן, מקרב ובונה בין חלקיה השונים של החברה הישראלית אודות הטראומה המשותפת שלנו, יאיץ את תהליך הפיוס עם העם הפלסטיני החי עימנו ובשכנותנו, ויקדם, ולו רק במעט, את הקמתה של חברה משותפת בישראל, שחלקיה חיים זה לצד זה תוך הכרה וקבלה הדדית.