חומוס, רבותי - הוא החומר ממנו עשויים אחוזים ניכרים מתאי גופי, כמו של לא מעט מתושבי יפו רבתי.
כמו כולם, מצאתי את עצמי ישוב למול רפי גינת שעל מסך הטלוויזיה, על כובד קולו ומשקלו, כוסס צפרניים בחרדה ומחכה לשמוע איך אבו חסן שלנו העיף את כל המתחרים בסיבוב והראה להם איך מייצרים חומוס אמיתי, גם טעים, גם נקי, גם טרי, גם בריא.
לא קופירייטר אני?
הא?

התמונות של החומוסיות חלפו בתחילת הכתבה, ולמרות שלא חשבתי שייתכן מצב  שאנחנו (אבו חסן, הכוונה) לא נהיה בפנים, רק כשראיתי ממש את התמונה של חזית סניף יהודה הימית, הבנתי שאנחנו על קו הזינוק.

אומרים שבבית המשפט אתה יודע איך תיכנס, אבל אף פעם אי אפשר לדעת איך תצא, ולכן, למרות כל השנים וכל מאות הקילוגרמים של חומוס אבו חסן ששאבתי לקיבתי במשך למעלה מעשרים שנה בלי שום טענה אפילו קטנטונת, קצת דאגתי.
לך תדע...

זה התחיל בדיווח שכווווווווווולם יצאו לא טוב.
כבר התחלתי קצת להזיע בכפות הרגליים.
ארבע חומוסיות יצאו איכשהו בסדר, לא ממש - אבל החליקו אותם.
אבו חסן לא ביניהם.
התחלתי לאכול צפרניים של ידיים שלי במהירות, כמו מכונה.

ממשיכים, מרע לרע יותר, ואבו חסן עדיין לא הגיע.
אני כבר אוכל צפרניים של רגליים, בלי להוריד גרביים שלי אפילו.
חרדה גדולה!!

ואז אבו חסן יוצא על הפנים - מקום אחד לפני אחרון.
אני מרגיש שמלכלכים על ילד שלי.
העובדות מדברות מצד אחד, אך הלב ממאן להאמין, והמחשבות מתבלבלות בתוכי.
איך, למען השם, אפשר שהחומוס יהיה כזה, אחרי שכל השנים שאכלתי בעצמי (והרבה), האכלתי ילדות שלי מתוקות, חברים, ידידים, קולגות ובני משפחה מרמות מגוונות, ואף אחד אף פעם לא הרגיש רע או התלונן אפילו על רבע שלשולון?
מה פה קורה פה?
הלכתי לישון בלב כבד. בכל זאת חומוס - סלע קיומנו, ואבו חסן שאנחנו חצי משפחה.

ביום חמישי בישר לי העורך שעלי לסקר את מצב ביקוש החומוס ביפו ביום שישי.
לאלו מביניכם שגרו בארץ אחרת בעשרים השנים האחרונות, אספר שבשלושת סניפי אבו חסן - המקורי אשר ברחוב הדולפין והשניים שבשבטי ישראל, משתרך תור ארוך וגרגרני מדי יום שישי.
זהו הסמל המסחרי של אבו חסן, תגית הנורמליות, מראה שלאחריו אתה יודע שהכל בסדר, לא קרו אירועים חריגים ביפו והחיים ממשיכים להתנהל להם באופן שיגרתי ורגוע.

שאלתי את עצמי מה אגלה.
חיכיתי לשעה 12.00 - שיא הלחץ בדרך כלל, לקחתי את המצלמה והפנקס, ונשלפתי לכיוון.
אז אפתח מהסוף ואומר לכם שאכן, המכה ניחתה בחוזקה. יס, הצבור הגיב ברגליים.
מול אבו חסן המקורי שברחוב הדולפין, לא היה תור.
אני חוזר: לא היה תור.
להזכירכם: יום שישי, 12 בצהריים - בדרך כלל יש כחמישים איש המתנודדים על רגליהם ומתססים מיצי קיבה הערבוביה חיננית לפני הפתח, קבוצות קטנות יושבות על החומה או על המדרכות ומנגבות, והנה - שומו שמיים - דליל.
אי אפשר לטעות. ההבדל ברור לעין.

המשכתי ליהודה הימית, ושם המצב לא יותר טוב.
במקום נהר זוללי החומוס האופייני, ניתן היה לראות כמה שולחנות מאוכלסים - בהחלט לא היה ריק ואני מכיר לא מעט חומוסיות שהיו מתחלפות בשמחה ובלי לחשוב פעמיים עם תפוסה כזו - אבל איפה זה ואיפה אבו חסן הרגיל של שישי בצהריים?

לצורך דיוק עיתונאי ומחקרי, נכנסתי למאפיית פיס אוף קייק לברר אולי גם אצלם חלש היום, אולי לא הכל קשור לכתבה בטלוויזיה, אבל משה הבטיח לי נאמנה שהעסקים כרגיל, הלקוחות זורמים וכנראה שמה שקורה אצל השכנים (אותם הוא אוהב ומעריך יש לציין) הוא כנראה תוצאה של צונאמי רפי גינת.

חאלד דורני נופף לי לשלום מעל הטוסטוס, נוסע בבטחה נגד הכיוון על המדרכה. קפצתי וסימנתי לו לעצור וביקשתי את דעתו על המתרחש .
"הכל טעות" צחק חאלד, מניף שקית טייק אוויי מאבו חסן הסמוך, "החומוס שלו הכי טוב, לא נשאר ממנו כלום בסוף היום. אין חומרים משמרים אז יש קצת חיידקים, אפשר לחשוב".

ג'וני אלקר נעצר על אופניו והצטרף בשמחה לשיחה: "אחלה חומוס, אחלה מסבחה. איזה כתבה? לא שמעתי על זה".

חזרתי לאבו חסן ברחוב הדולפין, שם כבר התנהל סבב טלפונים סוער מאחורי הדלפק, לאור העובדה שנראיתי מצלם מבחוץ את החומוסיות.
איברהים דיבר איתי בטלפון, נסער ונרגש, והזדרז להפנות אותי למודעות הענק בעיתוני סוף השבוע, בהם הוצגו בדיקות מקבילות שנערכו במעבדה מהכתבה ובמעבדה נוספת, וכמובן שיצאו מעולות.

בינתיים גם התחיל להתאסף תור קטן בחוץ, לשמחת כולנו.
הקולות: "וואחד חומוס וואחד משולש" תפסו תאוצה, העובדים החלו לזוז יותר מהר, סימני נורמליות פרצו מבעד לעננים והחיוכים החלו לתפוס את מקומם.

הזמנתי מנה בפיתה, את הקבועה שלי, נפרדתי לשלום מהנוכחים וראיתי בחוץ כמה אזרחים יושבים על חומת רחוב יהודה הימית ומזינים את עצמם, מספר זוגות מהדסים בצעדים שבעים ומדושנים במורד הרחוב, והולכי רגל המתקדמים בצעדם מהירים בכיוון ההפוך - במעלה הרחוב, עם מבט רעב.

יהיה בסדר.
אין ספק.
אבו חסן נשאר החומוס שלי.
עוד שבועיים, יום שישי בצהריים - חמישים איש בחוץ, מחכים לתורם.
הכבוד היפואי נשמר.

שלכם

יהושפט היפואי 
(יהושפט בר חומוס)