זה מאותם רגעים, שנדמה שחלף זמן רב בד ובד עם התחושה שהכל קרה אתמול.

השער נפתח, השנדליפה שבה לפזר אור מחמיא על הספות הישנות, הבר מתמלא חזרה בבקבוקים, הצוות שב מן הכפור של חיי האבטלה והמוסיקה שוב נחרטת כפסקול של אין ספור דייטים, ימי הולדת וכו'.

עוד סערה שככה והסלונה בעינה עומדת, דוהרת אל עבר ה-5 שנים!!!

חתיכת תקופה. ההורים שבינכם הספיקו לראות את התינוקות שלהם הופכים לילדים במהלכה, הצעירים שבינינו היו אז ילדים.

כולנו נושאים זכרונות של אי אילו ערבים חסרי רסן, ספוגי אלכוהול ונטולי מחסומים נורמטיבים.

רקדנו על הבר, כך סיפרו לנו ביום למחרת, או איך התעלפנו על הנדנדה בחוץ.  

רובנו זוכרים את מסיבת פורים האחרונה, או לפחות שהייתה כזאת, אבל גם את זו שלפניה ולפניה גם.

את חגיגות ימי ההולדת המפנקות.

חלקנו זוכרים את הבנות נחמה פורטות בתמימות מול קהל הולך וגובר, את יוני רכטר על הבמה מול פסנתר כנף ענק, גם את שלומי שבן אחריו ורבים וטובים אחרים שבאו איתכם לתרום, את יעל נעים מנסה חומרים לפני שיצאה לכבוש את העולם,או זוכרים איך אנשים עמדו בשתי שורות לגובה כדי לראות את אסף אבידן ממש שניה לפני ש... מעטים גם זכו לזכור את אהוד בנאי בגיטרה אקוסטית בלי הגברה.

את עשרות התערוכות וארועי התרבות.

 

 אז עכשיו אנחנו פה. שוב.

במילות התודה האלו אנחנו מתכוונים לחבק את כולכם חיבוק וירטואלי חזק, להחזיר קצת מהאהבה שהרעפתם עלינו.

אבל אנחנו גם פה באמת, בסלונה. כל יום. עם מוסיקה מעט חלשה אמנם( כדי לא להעיר את השד), עדיין לא מרשים לעשן בפנים, ולא מרשים לזוגות לשבת בספות בסופ"ש. עדיין מאבדים קצת סבלנות בשעות הלילה המאוחרות (לנו) ,

אבל מלאי אהבה מתמיד, ומוכנים לחבק, באמת. רק תבואו.

 
תודה. סלונה.