 אורחי הקפה עם ים ובריזה בעורףשעת צהריים ברחוב קדם. הים התיכון, מעולף גם הוא מהחום, משתרע לו ללא ניע במרחק הליכה.
מכל עבר נישאים ריחות מנגל מגרים, קורצים לעוברים ושבים להיכנס לאתנחתא קולינרית מהשרב הכבד.
בבליל ריחות הבשרים והתבשילים שמיתמר מכל עבר מתערבב לו לפתע ריח אחר, שונה, חריף: ריח קפה טרי, ריחני ומעקצץ נחיריים, שמקורו במכולת אנטון.
מהקומה השנייה מחייכת אלי אישה תמירה ויפה ומזרזת אותי להצטרף אליה – דוריס, אשתו של מרסל.
אני מצטרפת אליה בסלון ביתם המרווח של הורי בעלה, אנטון וסמירה.
נעים מאוד בחדר שחלונות רחבים קרועים בו, מאפשרים לבריזה ולים התיכון הנשקף מהם לשטוף את החדר ללא סלקציה.
ההיסטוריה של המשפחה מתחילה עוד במאה השמונה עשרה, ב- 1776.
הכל התחיל מדאוד פחורי ואשתו ג'מילה, במקור מלבנון, שהגיעו לחיפה.
מחיפה עברה המשפחה ליפו והשתקעה שם.
מכיוון שבמקור הם הגיעו מחיפה, שונה שמם על ידי המקומיים לחיפאווי (החיפאים), שם שעד היום המשפחה מזוהה איתו.
הכל התחיל מדאוד פחורי ואשתו ג'מילה, במקור מלבנון, שהגיעו לחיפה.
מחיפה עברה המשפחה ליפו והשתקעה שם.
מכיוון שבמקור הם הגיעו מחיפה, שונה שמם על ידי המקומיים לחיפאווי (החיפאים), שם שעד היום המשפחה מזוהה איתו. |
הדור הראשון בנה במו ידיו את החנות, שהייתה רק מכולת במקור. הדור השני, דימיטרי ואשתו ריטה, המשיכו לפתח את העסק אבל לא הרסו דבר, אלא פשוט הוסיפו עוד קיר ועוד נדבך.
"היום זה ממש בונקר", צוחקת דוריס. "גם המדפים בעסק הם עדיין המדפים המקוריים- מ- 1888", היא מוסיפה בגאווה.
אנטון מגיח בשקט מהדלת ומציג בפניי מסמך ובו מתועד עץ המשפחה בערבית.
בכלל אנטון ממונה במשפחה על התיעוד. אין מסמך, אירוע או פגישה החומקים מממנו. והנשים מספרות שהוא מאורגן ומסודר ומסוגל לשלוף בשניות כל מסמך הדרוש להן.
כבר הדור השני זיהה את הפוטנציאל המסחרי במשקה החמוץ- מריר ומכר קפה בחנות מפולי קפה שנטחנו בבית מעל המכולת.
במהרה יצא שמו של הקפה בכל הסביבה ודימיטרי וריטה ראו כי טוב והתחילו אף לקלות פולי קפה ירוקים בנוסף לטחינתם.
איך למדתם את התחום?
"זה שייבא את הפולים לארץ- לימד אותנו", מספרת לי סמירה, אשתו של אנטון והצלע הנשית בדור השלישי למשפחת הקפה היפואית. "לאט, לאט למדנו את המקצוע- והיום כבר כולם מכירים את הקפה הטחון שלנו שיש לו הרבה שמות: רחוב 60, קפה חיפאווי, קפה אנטון".
בנוסף לעסקי הקפה המשגשגים, שוקדת דוריס מזה מספר חודשים על התפתחות נוספת בעסק המשפחתי, אירוח ביתי לתיירים.
 דוריס מספרת לאורחים? "עדיין לא", מחייכת דוריס את החיוך המפורסם שלה. "אני מארחת אצלנו בסלון מעל למכולת, קבוצות של תיירים ומטיילים ביפו, בתאום מראש עם מדריכי טיולים".
מאיפה התחילה היוזמה?
בעקבות הסרט עג'מי ושיפוץ מדרון יפו, גדלה מאוד כמות הסיורים והמבקרים ביפו.
יצרתי קשר עם מספר מדריכי טיולים והצעתי שבמקום לעצור לנוח בסתם בית קפה, יעצרו אצלנו לאירוח ביתי, שזה הרבה יותר מעניין לדעתי.
רעיון יפה! ומה כולל האירוח?
"האירוח כולל סקירה שלי על יפו של פעם והיום ואינפורמציה על משפחת חיפאווי וההיסטוריה שלה.
אנחנו מגישים שני סוגי קפה לאורחים ובקלוות.
בנוסף מקבל כל אורח שקית קפה טרי מתנה ואפשרות לרכוש מוצרים ייחודיים לנו במחיר מוזל", ממשיכה דוריס, שלקחה לעצמה את תפקיד מנהלת השיווק של הקפה.
איפה נמכר הקפה שלכם?
"כרגע בחנויות ובתי קפה ביפו בלבד. כדי לפרוץ החוצה צריך להשקיע הון בפרסום ושיווק ואנחנו עדיין לא מוכנים לזה" אומרת דוריס.
"גידלתי חמישה בנים ובת, לכל חמשת הבנים קניתי בתים בלי משכנתא, (לבת דואג הבעל - היא מבהירה לשאלתי) הכול מהחנות הזו" ממשיכה את דבריה סמירה חמותה.
"יש בחנות הקטנה הזו 'בַרַכַּה', משלימה דוריס, "אנחנו כרגע מתרכזים בקטן, אבל אותנטי ואיכותי.
אפילו מכונת הטחינה שלנו היא מכונה בת למעלה ממאה שנים מאבנים, ולא מסכינים כמו במכונות המודרניות".
גם הלקוחות מוקסמים מאווירת הפעם שמקרין החנות.
דוריס מראה לי את ספר המבקרים בחנות המכולת. יש עדות אחת ממנה היא מתרגשת במיוחד:
כאשר דוריס עמדה לשפץ את החנות ולהופכה למודרנית יותר, ביקש ממנה לקוח מבוגר, בקשה יוצאת דופן.
הלקוח הבא בימים ביקש מדוריס: " לא נשאר לי עוד הרבה לחיות - שפצי אחרי מותי".
"את מבינה? החנות הישנה מזכירה לו את הילדות שלו, מחזירה אותו לימים של פעם" היא מוסיפה בהתרגשות.
יש בחנות הקטנה הזו 'בַרַכַּה'.
אנחנו כרגע מתרכזים בקטן, אבל אותנטי ואיכותי.
אפילו מכונת הטחינה שלנו היא מכונה בת למעלה ממאה שנים מאבנים, ולא מסכינים כמו במכונות המודרניות. |
"לא שיפצתי כמובן", היא עונה לי, מתחלחלת מהמחשבה שיכולתי לחשוב אחרת.
דפדוף מהיר מעלה עשרות דברי הלל ותשבחות נלהבים למכולת, לקפה ולבני המשפחה.
בין הכתובים אני מזהה שם מוכר: איתי אנגל, כתב הטלוויזיה, שמסתבר שנישבה אף הוא בקסמם של דוריס והקפה.
דוריס פגשה אותו בתור לבית מרקחת, הזמינה אותו לקפה והכתב המסור הגיע, להפתעתה, אחרי שעה בלבד ונשאר לקוח נאמן מאז.
בשעה 14.30 אנחנו מבחינות בטור ארוך של מטיילים שמטפס לכיוון הבית.
כארבעים וחמישה איש ממושבי הגליל התחתון גודשים תוך מספר דקות את סלון הבית ומתפעלים מהנוף ומהבריזה המרעננת.
דוריס מציגה את עצמה ומספרת למבקרים מחוויות ילדותה ביפו של פעם.
היא מספרת על הים, שהיה במרחק שתי פסיעות מדלת הבית, בשונה מהמרחק הרב היום, על יחסי השכנות הנפלאים בין הערבים והיהודים, על ראש עריית תל אביב, צ'יץ - שדאג לפנות את יפו מתושביה היהודים לבת ים, ראשון לציון וכו' ועל הצער והעצב שגרמו לה השינויים.
היא מפרטת על השנים הארוכות בהן שלטו ההזנחה והעזובה ביפו. פסולת, זונות, מחסור בתחבורה ציבורית פשע בכל קרן רחוב, אפילו חשמל לא היה.
שלושים שנה אחרי והמצב השתנה מקצה אל קצה.
יפו פורחת, הר הזבל העצום שהסתיר את הנוף למשפחה סולק ופארק ירוק ניטע במקומו.
רוחות טובות נושבות שוב ביפו.
 מטיילי הגליל התחתון מבסוטיםדוריס ממשיכה לספר איך כבר בילדותה שלחה אותה אמה לקנות קפה טחון אצל אנטון ואיך פעם אחת שכחה, למרבה הבהלה, את התיאור המדויק והמפורט של הקפה שאימא הייתה רוכשת שם. למזלה, הזיכרון הפנומנאלי של חמה לעתיד הציל אותה. "עד היום הוא זוכר את המינון והיחס המדויקים בקפה שהוא טוחן לכל לקוח ולקוח", היא מתמוגגת.
מהר מאוד האווירה משתחררת והמבקרים שואלים שאלות שמעניינות אותם, מעבר לעסקי הקפה של המשפחה:
איך זה שנוצרייה אורתודוקסית במקור – כמוה, התחתנה עם נוצרי קתולי, ומה עושים בקריסטמס שנחגג בשני תאריכים שונים, ומה עם החינוך של הילדים וכשרוצים להתגרש מה עושים?
איך היחסים בין הערבים הנוצרים והמוסלמים ביפו, האם יש נישואי תערובת ביניהם, מה עשה הסרט עג'מי ליפו ואפילו יש התעניינות בבתי הספר ביפו.
תוך כדי עוברים מגשים עמוסים בקפה, עם ובלי הל, בין האורחים ובקלוות נוטפות דבש מאזנות את מרירות הקפה.
דוריס עונה על הכול באריכות ובסבלנות, וניכר בה שהיא נהנית מהמעמד ותפקיד המספרת והמארחת.
אני תופסת אותה לשאלה אחרונה ליד הדלת:
תגידי, מה עם איזה בית קפה פה למטה להשלמת התמונה?
"תעזבי אותי מה אני צריכה את זה", היא לוחשת שלי שלא ישמעו, "אני באה ממשפחה של מסעדנים (ראוף ואתינה, א.א.). מסעדה זה עסק מחייב ומתיש.
היום, אם בא לנסוע עם בעלי, אני פשוט סוגרת את העסק ונוסעת. עם מסעדה זה לא כזה פשוט".
"וחוץ מזה", היא פושטת זוג ידיים מטופחות לצדדים ומראה לי את כל הטוב שמסביבה, "מה חסר לי?
יש לנו כל מה שאנחנו צריכים"!.
אשריה וטוב לה!
סיורים לקבוצות בלבד ובתאום מראש.
|
מאת: אורי אגם
