לפני חמש שנים עשיתי מעשה. יש שיגדירו את המעשה כעיוורון-אהבים מוחלט ויש שיאמרו שמדובר בטעות שאין ממנה דרך חזרה. הכרתי אותה שבוע בדיוק וידעתי רק שהיא שונאת את העבודה שלה ושאין לה כסף. אפוף אינטואיציה נאיבית, התפטרתי מהעבודה, שברתי את כל תוכניות החיסכון שלי והתייצבתי במקום העבודה שלה עם 2 כרטיסי טיסה לאיים הקנריים.

לא היה צריך הרבה יותר מהמבט ההלום של הבוס שלה כדי לדעת שאת זה היא בחיים לא תשכח.

והיא אכן לא שכחה. לא לקח לי יותר משבוע ללמוד את משמעות 'החטא ועונשו'.

 

חמש שנים הן פרק זמן השוזר בתוכו לא מעט ימי הולדת, ימי חברות, ימי אכזבה וסתם ימים בהם היא קמה על צד שמאל ומצפה לדבר אחד בלבד: רומנטיקה. בשנתיים הראשונות ריגשתי אותה בארוחות ליליות במסעדות גורמה מתוחכמות. אחר-כך, נגמר הכסף ואיתו החשק לצאת, אז התחלתי לבשל לה ארוחות אינטימיות אצלנו במטבח. במשך תקופה לא קצרה היא נראתה שבעת רצון עד מרוצה מאד.

ביום חמישי שעבר הגעתי הביתה מהעבודה מותש וחסר אנרגיות, מרוקן אחרי אלף פגישות.

הדבר האחרון שקיוויתי לו הוא המבט ההוא, שאינו משתמע לשתי פנים והמילים שבאו אחריו: משעמם לי. למה אתה כבר לא משקיע בזוגיות הזו? מה הבעיה ליזום מדי פעם משהו רומנטי, לצאת מהבית, לעשות משהו לא שגרתי?!
ידעתי שהשעון מתקתק. סוף השבוע עוד שנייה כאן. אין מספיק זמן לתכנן שום קפיצה מפצה ומשתיקה לחו'ל ואפילו לא צימר בצפון.

לקחתי אותה לטיול ביפו העתיקה. אלדין, כמו בסיפור האגדה עם השד והמשאלות, היה בדיוק מה שביקשתי, כי לפעמים אנחנו מחפשים שנים את שנמצא כל הזמן ממש מתחת לאפנו.

שבת בין הערביים הביאה איתה קרני שמש לא חמות מדי.

טיפסנו על מדרגות האבן, בין החומות, ונכנסנו אל מבנה האבן העתיק בן 500 השנה בו שוכנת מסעדת אלדין.

יצאנו אל המרפסת הפתוחה. מנקודת התצפית הזו יכולנו לראות את כל הים נושק לחופי יפו ותל-אביב, על בתיה הזקנים ומלונותיה הנוצצים. הישן והחדש מתערבבים שם בבליל של עמים, זיכרונות וסיפורים. בתוך כל הכחול הזה וצעקות השחפים שקורעות את השקט, נזכרנו שכבר שנים לא היינו כאן, ואיך תמיד היינו חולפים על פני אלדין וקצת מקנאים באנשים שיושבים שם.

העיצוב באלדין אינו מנקר עיניים. המוזיקה כמעט בלתי נשמעת.

ככה זה. לא צריך הרבה כשאתה חובק את כל היופי הזה. מסעדת אלדין איננה נזקקת לתפאורות, כשהשמיים וריח המלח והים נוגעים בשולחנות על המרפסת המוגבהת, בלי בתים שמסתירים, בלי כבישים או מגדלים, רק מסגד אחד ישן ושקט שבבקרים משמיע את תפילת המואזין.

כשהשמש שוקעת, אורות העיר משתקפים במים והשמים נצבעים באדום וסגול בוהק. הסתכלתי עליה במבט מנצח: אם זאת לא רומנטיקה, אז מה כן?

הסתכלנו בתפריט בעודי מהרהר מה יקרה הפעם, כששוב רף הציפיות הרחיק לכת כל-כך.

הזמנו כמנת פתיח חומוס וטחינה לצד פיתות חמות שיצאו היישר מהטאבון. לחומוס היה טעם ביתי אמיתי מודגש. המנה הראשונה הייתה תערובת משכרת של טעמים: חציל שלם קלוי על האש עם ארומת טעם שרוף במקצת, שהוגש עם מבחר גבינות קשות לבנות מצוינות, ירקות ומטבל עגבניות מיובשות. החציל הבשרני וטעמו הדומיננטי התמזגו בטעמי הגבינה העדינים.

אכלנו הכי לאט שיכולנו והתענגנו על המנה עד כלות.

לעיקרית היא הזמינה את המנה האהובה עליה: 300 גרם סטייק אנטריקוט מדיום, צלוי בגריל, מתובל כראוי. את החגיגה השלימו לה תפוחי אדמה אפויים וסלט ירוק.

הסטייק היה עסיסי ושומני במידה, וכיאה לאלדין, היה טבעי ובעל טעם עשיר של בשר, נטול יומרות ותוספות מיותרות כמו רטבים.

אני, לשם שינוי ובמוזת הים, הזמנתי דג דניס בגריל. בדרך-כלל כשאני מתלבט בין סטייק לדג ההכרעה נופלת על הבשר. ככל שאני יותר רעב, כך סיכוייו של הדג, טעים ומגרה ככל שיהיה, פוחתים.

הפעם, איכשהו, הבחירה הייתה קלה ולא נכנעתי לברירת המחדל. אולי בגלל שנזכרתי באלדין ובהתמכרות לשגרה, ובחיפוש האינסופי אחרי כל מה שנמצא ממש כאן וחומק מעינינו.

הדג הגיע שחום ופריך בקצותיו, אפוף ארומת שום. סחטתי עליו לימון ונגסתי בו.

חווית הדג מתעצמת בזכות העובדה שכופה אכילה איטית ומודעת.

בין הטעימות אני עוצר ובודק, נזהר ואוכל רק את בשר הדג, משלב עם הסלט שלצידו ולוגם מהלימונדה הקרה, נותן בכל פעם מקום נפרד לכל טעם.

אני נהנה מהטעמים, אבל גם מהעובדה שהמנה העיקרית שלי קלילה ומיוחדת ואינה ממלאת אותי יתר על המידה. אהובתי אכולת הקנאה מצטרפת.

רק אחרי שכבר יכולנו לראות את אחרוני המתרחצים אוספים את בגדיהם ומתרחקים, וכבר שמענו את רחשי המוסיקה ממלאים את במת לילות יפו הסמוכה, חלקנו את מנת האושר שלנו - סופלה שוקולד אפוי מבחוץ ונוזלי מבפנים, עטוף כולו בגלידת וניל הנמסה עליו ברכות.

יצאנו היישר אל מופע הפלמנקו הססגוני בבמה הסמוכה.

 

ידעתי שהמסע החד יומי הזה לאלדין כבש אותה, ולי קנה את השקט שלי, לפחות עד העונג הבא...

 

כתבה במסגרת שיתוף פעולה עם אתר המסעדות 2EAT.