לפני כעשור, עת נהרו הצרפתים באלפיהם לרכוש דירות בתל אביב, היה פול החביב בין הבודדים שבחרו באחות השונה ואקזוטית, הלא היא יפו דאז, וביקש את עזרתנו במציאת נכס בסגנון שונה ומיוחד, בדיוק כפי שהוא עצמו לא הילך עם העדר.

לאחר שרכש דירת גג בעג'מי, במבנה ישן ומקסים, הזמין אותי לארוחת ערב במרפסת דירתו החדשה, ובמהרה הפכנו לחברים של ממש, הנפגשים בכל ביקור שלו בארץ ושלי - בפריז.

לאחר שנה החל גג דירתו לדלוף, ופול העדיף לפתור את הבעיה מן השורש ולהחליף את גג הרעפים בשלמותו. בביקורו הבא לארץ, נפגשנו יחד עם הגגן - איש כבן שישים, קטן קומה, נמרץ וחייכני, "שתמיד בא לבקר אצלכם בשכונה" אשר הגיע בהמלצת שכנו של פול. אני שימשתי בתפקיד יועץ ומתרגם.

הגגן העריך את עלות העבודה בכשלושים אלף ₪, אך זקוק היה למדידות בפועל בסיום העבודה, לחישוב המחיר הסופי. ליתר ביטחון, צילמתי את צ'ק המקדמה שקיבל לידיו בסיום הפגישה, הוספתי ורשמתי על הדף  את המחיר למ"ר ואף את הבידוד המובטח, ולבקשתי חתם הגגן בחיוך על המסמך.

פול שב לפריזואני ביקרתי מדי יום בדירתו. העבודה התקדמה היטב וכמתוכנן, אלא שהגגן הנחמד והחייכני הפך עורו בינות לרעפים,  לא חדל מלגעור בעובדיו, לקלל אותם בגסות רוח וכלל לא דמה לבעל המקצוע החביב אותו פגשנו בתחילה.

סוף מעשה במדידה תחילה
עם סיום הקונסטרוקציה שילמתי את השליש השני, ומקץ ימים מספר הוזמנתי לראות את היצירה המושלמת. הגגן, כולו נופת צופים, מיהר לתאם עמי פגישה נוספת בדירה, לצורך סיום החשבון.

אלא שזכר התנהלותו מול עובדיו טרד את מנוחתי. מניסיוני, דו פרצופיות אינה מאפיינת טיפוסים הגונים ולכן החלטתי לעשות מעשה. 

יחד עם מזכירתי הגעתי לדירת פול, טיפסתי במאמץ רב על הגג, חמוש במטר, מדדתי כל שיפוע, אורך, מרזב וזווית. מזכירתי רשמה את הנתונים ועם שובנו הכינה גיליון אלקטרוני מפורט לעלות העבודה.

כשהגיע הגגן למחרת בצעדים עולצים, הזדרז והושיט לי צטל'ה קטן ועליו שרטוט, כמה מספרים ומתחתם, מוקף בעיגול - סכום של 29,000 ₪. "1,000₪ פחות מההערכה המוקדמת" בישר לי בחגיגיות.

הבטתי בפתק וציינתי: השיפוע הזה הוא 3.40 מטר ולא 3.90, והשיפוע השני – אפילו 60 ס"מ פחות".
הגגן הביט בי בתדהמה. לא הספקתי לומר דבר והוא, כקוף מיומן כבר טיפס על הגג, מטר בידו. "3.55 מטר"  קרא לעברי, בניסיון נואש.
"3.37" עניתי לו מהמרפסת "אבל עיגלתי כלפי מעלה".
הגגן ירד ושבנו לשולחן. הפעם לא חייך כלל וכלל.
הוצאתי את הגיליון האלקטרוני המודפס, קראתי מידות וחישוב מ"ר והכפלתי ב- 70 ₪.
"אמרנו 90 ₪ למ"ר" זינק הגגן מכיסאו.
שלפתי את הנייר החתום על ידו מפגישתנו עם פול – "70 ₪ למ"ר" הראיתי לו את הרשום.
"אבל זה לא כולל בידוד" מילמל התימני החיוור.
"כתוב – כולל בידוד ברקאי" הראיתי לו.
הגגן ישב מחריש, מובס וחרד, בעודי מקריא את הסיכום הכולל.
"סה"כ יצא 19,800 ₪" הודעתי לו בחיוך, "קיבלת עד כה 20,000 - 200 ₪ חזרה בבקשה" 

הושטתי לו את ידי.
הוא נותר ישוב והמום, בוהה בי במבט חלול.
"מאתיים ₪ עודף בבקשה" חזרתי, מזרז אותו בתנועת אצבע.
בתנועה איטית קם, הושיט שטר ביד רועדת ונותר נטוע במקומו.

הודיתי לו באדיבות, סובבתי אותו לכיוון הדלת, מתאפק לא לבעוט אותו החוצה ושילחתי אותו לדרכו,  פוסע בצעדים כושלים.
היתה זו הפעם האחרונה בה נראה הגגן הנוכל בשכונתנו.