החלטתי להמשיך את חווית הפרינג' והפעם נדדתי אי שם ליפו העתיקה, לתיאטרון הסמטה.
לא אוכל שלא לציין את יופיין וקסמן של סמטאות העיר העתיקה בייחוד בשעות הערב, כאשר האווירה שיוצרת התאורה, יכולה בקלות לסחוף אותנו למקומות אותם חלקינו פקד בערים שונות ברחבי תבל.

התיאטרון ממוקם במבנה עתיק, מה שמייחד את המקום עד מאוד. החלל הקטן יוצר ללא ספק חווית תיאטרון מסוג אחר, ניתן אף לחוש בנשימותיהם ולהבחין בזיעתם של השחקנים. השחקנים כולם היו ממש בתוך הדמויות אותן גילמו.
זה היה פרי יצירתו של חנוך לוין הגדול, הבימוי המוצלח של יובל זמיר, אשר חברו להרמוניה בימתית מאתגרת ומשכנעת.
במרכז ההתרחשות מבחינת התפאורה הייתה מיטה אדומה עם וילונות, כאשר זו שימשה את השחקנים נאמנה, ייאמר לזכותו של הוגה הרעיון.

סופר שם על נינו-מצביא גדול, אשר מפיל אימה על אויב במרחק רב מביתו. במקביל זאזא אשתו הופכת את מיטתם לשדה קרב מסוג אחר. היא נואפת עם בנם החורג. נינו וזאזא פותחים במלחמה ביניהם. השמשים התמימים משלמים את המחיר הכבד כשלצד כל זה ניצבים הקיסרית והקיסר המשחקים בדמויות למען הפוליטיקה.
ההצגה גורמת להעלאה מחדש לתודעתנו של כל אותם יצרים כמו: תאווה, נקמנות, בגידה, חולשה, התמסרות וסקרנות, אשר יכולים להיות הרסניים לכאורה עד מאוד.

בצאתי מההצגה, הבחנתי במדרגות העולות לגג התיאטרון, כששם מתקיימת הופעת ג'אז, החלטתי לוותר (מה שהתברר בדיעבד כהפסד) ולהמשיך בחזרה אל מכוניתי.
בצאתי מהסמטה לעבר החניון אפף את אוזניי קולה המדהים של הזמרת, וכשכל זה נשמע מהגג וברקע מוארת יפו העתיקה, בעיניי עולות דמעות של התרגשות ואושר.

כזה אני חובב תיאטרון רגיש ורומנטיקן.

הכתבה באדיבות אתר תל אביב סיטי