לפני כמה חודשים אני חוזרת הביתה, נדמה לי שהיה גשום ואפור בחוץ, ומוצאת בבית שני בחורים נחמדים (שזה אף פעם לא מזיק) יושבים עם אחי (חבר שלי, לא אח שלי) ושותים קפה.
| זאת היתה חוויה מאוד מעניינת. לא בטוחה שאם הייתי יודעת מראש מה מחכה לי הייתי מסכימה.
שמחה שלא ידעתי.
היה מרחיב ושווה.
תודה. |
לפני שהם יצאו הם אמרו "אז סגרנו על זה?" " על מה?" אני שואלת,"שתשתתפו בבתים הפתוחים, במאי". "מה זה אומר?" שאלתי. "כבר סגרנו הכול עם אחי. יומיים, בתים מבפנים, לא סיפור."
אוקי, מאי היה אז רחוק מאוד ומה שקורה בעוד חודשים זה פעם, ועל דברים רחוקים שקורים פעם לא דואגים. עד שהם מתקרבים.
ואז הם התקרבו. והגיעו.
ביומיים האחרונים בקרו בבית הזה מאות רבות מאוד של אנשים. היה תור לאורך בלוק, מתחת לבית שלנו. עשרות אנשים עלו וירדו במדרגות, בחנו את אוסף הגולות, את הספריה, את הספרים. ישבו מסביב לשולחן הגדול או במרפסת וקראו.
 פומפונה מקבלת אורחיםעניתי אולי מאתיים פעמים על השאלה "את הבת של הסופר?" ("לא, אני בת אחיו, אבל גם אבא שלי היה סופר") "מה הקשר שלך לדבורה עומר? ("אחותי הבכירה"), "איך זה לגור ביפו?" (מומלץ) "זה לא מסוכן?" ("לא") "מה אתם עושים במקום הזה?", "מה זה זהות ושפה?" "מה זה ארגז הכלים הצהוב?", "איך קוראים לכלב?", "איך הוא מסתדר עם החתולים?" "אפשר להשתמש בשירותים?" ועוד שאלות מהסוג הזה. וחוזר חלילה.
עכשיו, אחרי שכולם הלכו והבית התרוקן מכל השאלות, הוא נראה פתאום ריק וגדול, ויש לי כמה מחשבות לסכום:
- פגשתי ביומיים האלה אנשים נחמדים, סקרנים, צמאים לראות.
- חוץ מאחת ששברה את פעמון הזכוכית (כמה סימבולי) ואפילו לא התנצלה, כל השאר היו אדיבים, זהירים, מתייחסים בכבוד.
- היו כמה מפגשים מרגשים, מפתיעים, בלתי צפויים.
- יוגי, שנבח בלי הפסקה ביום הראשון, איבד את קולו ואת הבנתו במה מתרחש, ביום השני.
- אחי, שהיה אחראי לכל ההתרחשות הזאת, נעלם ביום הראשון והשאיר אותי לבד עם נחשולי האנשים. ביום השני כבר לא היתה לו ברירה.
- החברות שלי, שהבטיחו להתייצב ולעזור - נעלמו אחת אחת, בדרך ליפו.
- נטע, טל ונטלי שכן הגיעו - עזרו מאוד. תודה.
- זאת היתה חוויה מאוד מעניינת. לא בטוחה שאם הייתי יודעת מראש מה מחכה לי הייתי מסכימה.
שמחה שלא ידעתי.
היה מרחיב ושווה.
|
מאת: ורד מוסנזון
