חנה וזנה – גרינולד, (45) נשואה +3  הסתובבה הרבה שנים עם זיכרונות ילדות מיפו של פעם, בה גדלה עד גיל עשרים ואחת.

 זיכרונות הילדות קרמו עור וגידים בדמות ההצגה פעפעג'ינה, אותה כתבה וביימה חנה ובה היא גם משחקת.
צפיתי בהצגה בתיאטרון הערבי עברי, שהיה מלא עד לאפס מקום. ההצגה התארחה התיאטרון ואינה מוצגת בו באופן קבוע.

 

היא למדה תיאטרון קהילתי, וכבר 15 שנה מלמדת ומביימת בתיאטרון קהילתי, בעיקר עם נשים נפגעות אלימות. כמו כן היא מנחה סטודנטים באוניברסיטת תל אביב.

 

בהצגה פעפעג'ינה זו הפעם הראשונה שהיא מעלה הצגה מסחרית, עם שחקנים מקצועיים, ולא תיאטרון קהילתי.

שבעה שחקנים נוספים, רובם תלמידי חוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, משתתפים בהצגה ומשרטטים יחד בכישרון ורגישות את פרק התבגרותה של ילדה ממוצא מזרחי ביפו של שנות השבעים, נושא שטרם טופל בהצגות.

 

סיפור ההצגה סובב סביב ימימה בת  השתיים עשרה, ילדה חולמנית ושונה מאוד מהעולם הסובב אותה, המנסה למרוד במוסכמות ובחוקים הנוקשים המאיימים לדכא אותה. 

 

"פעפעג'ינה זה גברת בצק - ביטוי במרוקאית שהיה גם שם 'החיבה' השנוא עלי בילדותי.

שם נרדף למשהי לא זריזה,לא ערנית לא מסודרת- ליימכית כזו בקיצור", היא צוחקת.

"ימימה למעשה מורדת בתפקיד המסורתי הנשי, חותרת תחתיו, כי לכאורה היא לא כל הדברים שאישה צריכה להיות - אם לסכם במילה אחת - היא לא בלבוסטה".

 

"הרגשתי שיש לי סיפור לספר, והסיפור הוא כמובן סיפור אישי, למרות שיש בו אלמנטים בדויים (היא קוראת לו- 'תיאטרון אוטוביוגרפי בדוי' , א.א), אבל בתהליך הכתיבה יצאו ממני דברים בדויים ודברים אמיתיים.

היה כאן איזשהו רצון לגלות ורצון להסתיר.

יש בסיפור דברים חושפניים - שהרבה זמן התלבטתי אם להעלות אותם, אבל חשבתי שההצגה הזו היא לא רק אישית, אלא גם פוליטית- ולכן יש חשיבות שאעלה אותה".

 

ההצגה היא מז'אנר תיאטרון סיפור - כלומר שחלקים ממנו מומחזים וחלקים מסופרים ע"י דמות מספר.

ו. גרינולד נוכחת כל הזמן על הבמה ומשלימה לצופה את מה שהדמויות על הבמה לא מעיזות לומר בגלוי. כשצריך היא גם מלטפת ומנחמת דמות, ברגע כואב.

"ההצגה עוסקת בזהות הערבית יהודית - כלומר היהודים שבאו מארצות המזרח הביאו איתם תרבות ערבית - ויש לעולים ולילדיהם געגוע עמוק לתרבות של ההורים, בגלל שהיו צריכים להדחיק ולמחוק איתה.

למעשה, עם העלייה לארץ, היהודי המזרחי היה צריך למחוק את הזהות ה"ערבית" שלו, כי הערבי הוא אויב.  

למשל בהצגה האבא לא מרשה לאימא לדבר ערבית, כי האב הפנים את הדיכוי.

דוגמא נוספת מההצגה היא הרוכל הערבי שהביא את ימימה הביתה וטיפל בה אחרי שנפצעה - כשהרוכל שר בערבית לאימא יש בזה ארוטיקה, משהו של איסור".

 

בכלל בהצגה יש תחושה חזקה של כמיהה למשהו שאיננו.

כל דמות בהצגה כמהה למשהו אחר.

האם - לאהבה מטלטלת ומסעירה כמו בסרט מצרי.

האב מתגעגע לכבוד הפטריאכלי שהשאיר במרוקו.

השכנה מתגעגעת לאהוב נעוריה, שהופרד ממנה בשידוך כבד יותר ברכוש.

וימימה הילדה? ימימה חולמת להשתחרר מהכבלים המרתקים אותה.

 

הדגשתי את הארוטיקה האסורה בהצגה, בגלל הסגירות בנושא המיני והטאבו בכל מה שקשור לדברים שמסמלים מיניות בבתים המזרחיים - אסור ללכת בתחתונים לפני האבא, לא מדברים על מין, אין מגע פיזי גלוי.

לעומת זאת, יש ערוצים שהארוטיקה כן יוצאת בבתים המזרחיים. למשל בבישול ואוכל.

בהצגה הזו לקחתי רשות להביא תכנים לא מדוברים למקום פומבי, להביא את האישי לבמה הציבורית ולתודעה הציבורית.

 

אני רוצה שהצופה יחווה חוויה גופנית, חושית, וגם חוויה שקשורה לזהות שלו.

יש משהו בימימה (הילדה בהצגה, א.א) שהוא אוניברסאלי. היא מביאה איתה כאב חמוץ מתוק של תהליך התבגרות שכל אחד עבר.

הצופה מזדהה עם דמותה והחוויות שהיא עוברת ללא קשר למוצא שלו".

 

"עד עכשיו הופענו כתשע פעמים, ביניהן בפסטיבל איישה הבינלאומי שהתקיים בחולון.

בכל הפעמים התגובות חמות ומפרגנות. ההצגה גורמת להתרגשות גדולה לצופים, גם ויזואלית וגם מבחינת תכנים.

ההצגה היא חגיגה שכל החושים משתתפים בה - ריח, טעם (כן, אוכלים בהצגה!), אור שמדמה את האור של יפו, מוזיקה (אייל וייס - עוד ותוף מרים). 

יש בה בחירה מכוונת של צבעים סימבוליים - כחול לבן, לעומת ירוק אדום וטורקיז".

 

"נכון, אם כי השתדלנו לא ליצור סטריאוטיפים של המגזרים, אלא להגיש אותם בצורה האותנטית ביותר".

 

על ההצגה שוחחתי עם ד"ר רמי קמחי, מבקר תרבות וראש החוג לקולנוע במרכז האוניברסיטאי באריאל. ד"ר קמחי מתמחה בהיבטים אתניים ומגדריים בקולנוע ישראלי והפלשתיני.

"המחזה מעניין משני היבטים: מההיבט האתני ומההיבט המגדרי .

מזרחיים בספרות קולנוע והתיאטרון הישראליים, מייצגים בדרך כלל את הקבוצה האתנית שלהם. רוב הפעמים בצורה סטריאוטיפית .

כך זה בקולנוע הישראלי (ולא רק בסרטי בורקס), וכך זה בספרות העברית. אפילו בחלק מהספרות שנכתבת על ידי יוצרים מזרחים.

 

במחזה הזה, מעבר לעובדה שאין סטריאוטיפים ,המזרחיות היא אקראית, כלומר היא רק אחת  מהתכונות של הגיבורה  ואף לא החשובה שבהן.

הגיבורה היא קודם כל ילדה, שחווה את ראשיתו של תהליך התבגרות משברי.

כלומר, הסיפור שלה הוא אוניברסאלי ודמותה פורצת את המחסום האתני וקוראת להזדהות של כולם, ללא הבדל של מוצא אתני או מעמד חברתי.

התופעה הזאת שמורה בדרך כלל בתרבות הישראלית רק לדמויות בנות האליטה" .

 

"מההיבט המגדרי, זהו מחזה שבו באופן די נדיר נחשפים ההיבטים הארוטיים, בקונפליקטים של תחילת גיל ההתבגרות של נערה.

עולם האמנות רגיל לעסוק בפאן הארוטי של התבגרות הגברים. גיל ההתבגרות הנשי מוצג בדרך כלל באופן מרוחק וסטרילי יותר, ללא תיעוד של הבלבול ארוטי שיש בגיל הזה אצל נערות.

במחזה מצליחה המחזאית (חנה ו. ג.) לחשוף בצורה מעודנת את הבלבול הזה, את הניכור ורגשות האשמה, שהוא מביא איתו". 

 

"לגבי ההצגה, יש מגעים שעדיין אני לא יכולה לדבר עליהם", היא מספרת. "מלבד זאת אני עסוקה בימים אלו בכתיבת משהו חדש, ושוקדת על הקמת קבוצה של שחקנים שתמשיך להעלות הצגות נוספות שאני כותבת.

חשוב לי מאוד למצוא בית קבוע להצגה וכמו כן שההצגה תמשיך לרוץ גם בפריפריות".

"חשוב לי לציין היא מוסיפה לסיום שההצגה הינה פרויקט גמר לתואר שני בחוג לאומנות התיאטרון, במסלול שחקן חוקר יוצר".