רבים שואלים אותי: "יהושפט, כיצד זה צלם מוכשר שכמוך אינו רוכש מצלמה חדשה, במיוחד מאז הפכת לדמות מובילה בפורטל יפו הפופולרי בטירוף?" ואני, שאיני מתיימר להיות מה שאינני, מסביר להם כי אדם פשוט אנוכי, אשר הפרוטה אינה מצויה תדיר בכיסו ובעלי הפורטל אינם אנשים נדיבים יתר על המידה כך שמשכורתי ככתב מכסה בקושי את ההוצאות השוטפות וכדי לקנות מצלמה של ממש איאלץ לעבוד במספר משרות במקביל, לקרוע את התחת ולהסתבך בקניה אימפולסיבית ובשביל מה? בשביל מצלמה? מה אני - ילד קטן חסר אחריות ומשפחה?
אז בסוף לקחתי את עצמי לשיחה מלב אל לב, הבטתי בראי והבנתי שזה כנראה בדיוק מה שאני ותוך פחות משבוע (ביקשתי אספקה מיידית אבל לא היה ונאלצתי לנדנד להם כל יום בטלפון) כבר רכשתי לי את מצלמת חלומותיי עם עדשה אחוש שלוקי ונותרתי עם עוד חלום לעדשה נוספת שתעלה סכום בן חמש ספרות ומאז אני ממלא לוטו קבוע, מרעיב את הילדים ומסתובב ברחובות עם המבט במדרכה לראות אולי מישהו איבד ארנק בטעות (כדי שאחזיר ואזכה בפרס המוצא הישר, מה חשבתם?).

 

כך או כך, המצלמה החדשה צמודה לגבי מאז באופן אבסולוטי ועל עצם השכמה הימנית גיליתי אתמול, אחרי המקלחת, את הכיתוב CANON, מה שגורם לי לחשוב שכדאי שאחליף צד לפעמים.

מטבע הדברים, היתה זו הזדמנות נפלאה לתפור את העיר במצלמה  בלילה הלבן האחרון החודש, ואני יצאתי לדרך, רוכב על קטנוע מקרקש לנמל יפו, שם התחילה מנהלת הנמל סדרת אירועי תרבות שאני מתרגש לחשוב לאן יובילו. אח, נמל יפו עם הדייגים, הסירות, הים ובנוסף – ג'אז, תערוכות – אני בגן עדן, ממש מתחת לבית – מה עוד אפשר לבקש? (המון, אבל לא נערבב שמחה בשמחה).

טור המכוניות במורד יהודה הימית סימן למרחוק שהבשורה על האירוע בנמל תפסה לה כנפיים, ומה רבה היתה שמחתי לגלות הרכב ג'אז צעיר מנגן ברחבה בכניסה לנמל. זה שעל התופים מוכר לי מערבי הג'אז ביום ראשון בקפה נוח באחד העם בתל אביב, ושאר חבריו אשר על גיטרת החצי נפח, הקונטרא בס וסקסופון האלט (כמו שלי) דפקו סשן רב השראה.
האורחים ישבו על כסאות פלסטיק סביב, מצד אחד של הבמה היה דוכן לבירה מהחבית, מצד שני מכר סעדו הדייג דגים בדוכן מקביל וכל הסחורה שהביא נשאבה כבר בתחילת ההופעה ונותר שוק של רעבים בלבד – מי ציפה להצלחה מסחררת שכזו?

הסירות איוושו על המים מעדנות, אורחים התהלכו להם לאורך המזח והכל היה סבבה.
את האקשן המקומי סיפקה מסעדת הדייגים, אשר בה, כמו בכל יום חמישי – לבן או שחור, יש ערב של מוזיקה יוונית לקהל קבוע עם זמר, נגנים, הרבה אוזו וריקודים של הקהל עד אורח אחרון.
יאסו
יאסו
יאסו!!!

אקשן מסוג אחר סיפקו שתי ניידות משטרה עם שוטרים עזי מבט ונחושים שהתרוצצו בטירוף בנהיגת שודים בחלקו הצפוני של הנמל ומחוצה לו במרדף מתמשך אחרי חשודים כלשהם וחבל שלא היה לי אופנוע רציני לנסוע אחריהם ולחזור עם סקופ של ממש, כדי למכור אותו לאחד העתונים הגדולים (העדשה של החמש ספרות, זוכרים?).
כל ההתרחשויות הללו לא הפריעו לדייגי החכות להמשיך לשבת על כסאות הפלסטיק שלהם, צפונית לכל ההתרחשויות הללו, לבהות בחכות, לנשנש  ולפטפט ביניהם כשמדי פעם דגיג פעוט נמשך לו מהמים ונתן להם תירוץ להמשיך במדיטציה הלילית שלהם.

אז הסתובבתי לי להנאתי, צילמתי וצילמתי ואפילו קיבלתי כמה טיפים משירי, הצלמת הרשמית של נמל יפו, עד שהנגנים סיימו את חלקם והקהל התחיל להשמיע קולות של הולכים לישון ואני והמצלמה נדדנו לפגוש חברים בחוף מנטה ריי, למצוא את ההיפך המוחלט מדייגי החכות החולמניים הסופגים לאיטם את השקט והחשכה מול הסירות בנמל.

 

נקצר ונאמר כך רבותיי: אם מה שמדליק אתכם זה לעמוד שעה וחצי בכניסה לחניה עם האוטו, להיות במקום עם אלפי אנשים תקועים אחד בתחת של השני בלי אפשרות לזוז, מוזיקה בפול ווליום ותור של מאה מטר לשירותים, אז הפסדתם את הערב של החיים שלכם שם, בחוף מנטה ריי וכדאי שתתחילו את הספירה לאחור לשנה הבאה.

לעומת זאת, אם אתם נוטים לצד השפוי במידה מסוימת, הרי בטח הייתם עושים כמוני ונסים משם על נפשכם.

 

לאן מכאן? שאלה אותי המצלמה, והתשובה היתה די צפויה: לילה לבן אחרון בשוק הפשפשים – מה, נוותר? חלילה!

אז כמו שחשבתי – למרות שהשעה היתה שתיים בלילה, עדיין המה המקום אדם, האווירה היתה מדליקה, המוזיקה ניגנה (אם כי ההופעה החיה הסתימה בדיוק).
הדוכנים המשיכו למכור בקצב, הבירה זרמה כאורנג'דה, האנשים היו יפים ואף אחד לא ניראה ממהר לשום מקום. בקהל הסתובבו כמה ידועונים כמו סאבלימינל אבל בלי הצל (היה לילה) ועוד כל מיני.
ומכאן, רבותי, הבה וניתן לתמונות לדבר (שוות אלף מילים חתיכה, לא ככה?) ואם למישהו יש במקרה בבית עדשת 70-200 פתיחה 2.8 אוטו פוקוס עם מייצב של חברת קנון שהוא קנה בטעות ואין לו מה לעשות איתה, שישלח מייל ואולי נוכל לעזור לו.
תודה מראש!

שלכם