שלשלת ציפור מעירה את פסל מורדי הגטאות לתחייה ומעוררת מתוכו את סיפור השואה, המרד והתקומה.

על הבמה אין מילים, רק משחק בתנועה. שישה שחקנים צבועים ברונזה,  משתמשים בשפה אחת בינלאומית, שפת הגוף והנפש. את מקומם של המילים תופסים אביזרים, משחקי צבעים ומוזיקה נוסטלגית, הופכים את סיפורה של האנדרטה לוויזואלי, ססגוני ומקורי. 

זוהי ריצת הלוך-חזור בתוך נבכי הזיכרונות הרודפים, כביכול,  את דור ניצולי השואה אך בעצם חושפים את הזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית כולה. 

חשכת הגטו, גבורת המרד, ההתחדשות שבהקמת בית אישי ולאומי, יצירת תרבות, חברה, ספרות ואמנות ישראליים. גאים, הכי גאים שיש. אבל הזיכרונות שברקע מסרבים להיגנז. בהתחלה הם רק צללים, אחר כך הם מקבלים צורה, פנים ושם.

הסיפור עצמו בהצגה - עד כמה שקשה אולי להשלים עם זה - שולי. הסוף גם ככה ידוע. תשומת לב הקהל מתמקדת בעיקר, בתחושה. והתחושה היא של מישהו שצופה במופע קסמים, עם הרבה הומור ותפאורה שמדברת בשם השחקנים האילמים. 

קשה להתעלם מהשילוב של המופע עם חלל תיאטרון הסימטה. חלל קטן וצר יחסית, בו הבמה הקטנה היא הפסל ולכן הפסל הוא הוא הבמה. האינטראקציה בין הקהל הצוחק בהקלה לבין השחקנים היא אינטימית ומרגשת, ומחיאות הכפיים בסוף הן השורה החותמת: "תנו לנו עוד".

בימוי: ינון צפריר, דניאל זעפרני, אבי גיבסון בר-אל.
שחקנים מבצעים ושותפים ביצירת המופע (לפי סדר הא"ב):
אבי גיבסון בר-אל, חזי כהן, יניב מויאל, הילה ספקטור, מוטי סבג וינון צפריר.