האוהל האדום - הצגתן של ארבע אמהות.

תחת עץ האשרה עומד יעקב, מחזיק בידה של רחל ומנשקה.

"תודה שבאתם לשמוע את סיפורי", אומרת דינה לרב הנשי באולם, וסיפורן של נשות האוהל האדום מובא לקדמת הבמה.

וללבן שתי בנות שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל: ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת מראה". (בראשית כ"ט)

כולן שם: רחל ולאה וזילפה ובלהה. אפילו רבקה בערוב ימיה. כל אחת עם הייחוד שלה, הצבע, האופי, הצליל.

הן אחיות, חברות, אמהות אבל בעיקר הן כולן נשים. נשים מקראיות, דמויות מוכרות בשמן ואילמות באופיין.
בהצגה הן שם בזכות עצמן. נאבקות על אהבתן, אמונותיהן, והן פותחות בפנינו את אוהל הנשים האדום ומזמינות אותנו לחוות את סודן הגדול.

הקהל נשי ברובו, מצחקק ומזדהה, אבל בעיקר מרותק לתוך חוויה אותנטית, כמעט חד פעמית.
כשרחל כורעת ללדת על אבני הירכיים, הגברים באולם המומים. ככה זה באמת היה פעם?

ויש גם את המוזיקה. היא מוכרת ועכשווית ובכל זאת משתלבת אחד לאחד עם השיירה העושה את דרכה לכנען.

"ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ: וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ ויקח אותה וישכב איתה ויענה" (בראשית, ל"ד)

לתוך תקופת המקרא משתרבב קול מתקופתנו אנו.
זוהי דינה, בת יעקוב ולאה, שמעלה זיכרונות ומתרפקת על הנוסטלגיה של ילדותה, נעוריה ואהבתה.
היא בתו היחידה של יעקב, עלומת השם בתנ"ך.
לפתע היא נושאת דברים.
שעתיים תמימות היא לא חדלה לדבר.

הקהל מרותק. צוחק ומתעוות יחד עימה. מרגיש את כאבה בשל שכם, שכם שנלקח ממנה בדמי אהבתה נעוריה.

ואז גואה בה האומץ והיא מטיחה את קללתה ביעקב: "לא תדע שלום לעולם, אתה וכל ביתך". והקהל יודע שהיא צודקת.

זוהי הצגה חד פעמית כמעט, הנותנת גיחה אותנטית לעולם קסום של דמויות מוכרות ועלומות.
היא מעלה פעם נוספת את הרלוונטיות של הסיפור התנ"כי וצובעת אותו בגוון עדין של פנטזיה.

בימוי וכתיבה: קלאודיה דלה סטה וזאב קלאתי (עיבוד לספרה של אניטה דיאמנט)