בית הספר למשחק "מנוע חיפוש" שהוקם ב 2005, שואף להכשיר שחקנים במקצועות הבמה והמסך, בשילוב יכולת משחק ויצירה עצמאית.
בראש בית הספר עומדים הכוריאוגרפית יסמין גודר ואיציק ג'ולי שהנו שחקן, במאי ומחזאי.
"רואים אותי" - ענת ניסני במרכז מנדל שביפו הציגו תלמידי השנה השלישית של בית הספר ערב יצירות אישיות, שהורכב משבעה קטעים ללא נושא משותף.
הערב הנקרא "מחסום" הינו שיתוף פעולה של סטודנטיות מבית הספר, עם מגמת העיצוב של שנקר.
הכוונה בשיתוף זה היתה לבדוק את היחס בין תוכן לצורה, שחקן וחלל ובין חומר לפעולה בימתית.
אפשר בפה מלא להגיד ששיתוף זה הצליח.
הוא יצר ערב ייחודי, מיוחד, מרתק ומגוון, בו כל אחת מהמבצעות הינה הן היוצרת והן המבצעת.
ראינו - כאמור - שבעה קטעים - רעיונות שאינם חוזרים על עצמם, רחוקים מאוד אחד מהשני, עם מאפיינים ייחודיים לכל מבצעת.
הערב התחיל עם "בוא" - רעות מוסינזון. מעצבת גל גבע. הצטרפה לביצוע - יערה קרתי.
שתי בחורות עם לוחות. האחת יושבת בתוך הצורות הנוצרות. השניה בונה את הצורות סביב לזו היושבת בתוכן, משנה את קולה, את האינטונציה, את הבעות הפנים, מדקלמת טקסט של אלתרמן, מביעה רגש, שרה ונרדמת.
"שיר" - גולייט שאלתיאל ב"שיר" - ג'ולייט שאלתיאל, מדובר על שיר עממי בולגרי - "ההר בוער".
ג'וליאט, בחצי גוף עליון חשוף, צובעת את עצמה בצבעים לבן, אדום ושחור, שמוציאה ממיכלים דמויי הר געש, בתוך יריעה תלויה לכל האורך.
היא צועקת ללא קול מכאב, ובסוף שרה את השיר בבולגרית, בקול יפה מאוד, ללא אפשרות להבין את המילים.
ב"רואים אותי", מופיעה ענת ניסני עם שותפה ליצירה. המעצבת היא נטלי שרעבי.
ענת נמצאת במסגרת המוארת בניאון מלמעלה ולמטה.
היא דומה למרלין מונרו, משנה תנוחות כדי להיראות.
זהו צורך שהיא מרגישה, מלווה בפחד מסוים.
היא לבושה בקרינולינה המוסרת בסוף.
הקהל התבקש, לאורך כל המופע, לעבור לאחר כל קטע מחלל אחד לחלל שני בבנין .
לאחר הקטע הזה, עוברים ללובי כדי לראות את "אני האחות" - הדס מושל והמעצבת והשותפה יעל בן צבי, שם מחכה שולחן ערוך עם אוכל חם וטעים, הכולל בין השאר גם אורז, קציצות בשר, טופו, זיתים, סלט, לחם וכו'. הכל בשפע.
ג'וליאט, בחצי גוף עליון חשוף, צובעת את עצמה בצבעים לבן, אדום ושחור, שמוציאה ממיכלים דמויי הר געש, בתוך יריעה תלויה לכל האורך. היא צועקת ללא קול מכאב... |
הצלחות נראות שבורות בכוונה, עם משפטים שונים כתובים עליהן.
הדס, תוך כדי הגשת הסלט, סיפרה על אחיה שנפל.
הכלי השבור על השולחן העלה בזיכרונה חוויות לא נעימות מהעבר.
שבע ומלא עובר הקהל לחלל אחר, כדי לצפות ב"סיבוב נוסף" - מיכל סממה והמעצבת אחינועם חרמש.
זהו ריקוד של מיכל, הנעזרת ונתמכת בקיר, בחלון, הולכת כנכה.
באמצע הבמה ריבוע מרצפות, עם שלולית חומה.בתנועות מעוותות.
היא מגיעה לשלולית ומכסה אותה בשמלתה.
הרפיון ניצח.
"הסר את הדיברות" רבקה שיר "הסר את הדיברות" הוא הקטע הבא, של רבקה שיר והמעצבת תמרה פלינט.
רבקה נראית כאילו בתוך איטליז, בין הווים בהם תולים את נתכי הבשר, אך היא תולה בהם קצוות משמלתה המחוררת.
היא חצויה בין הדת לחילוניות.
היא פוחדת להגיד שאביה רב.
היא מרגישה טוב יותר במכנסיים, אך זה עלול להרוס את פרנסת אביה.
עם חילול השבת על ידה, הברק לא פגע בה כפי שציפתה וחיכתה.
צורות ותמונות יפות נוצרות תוך כדי פריסת השמלה על הוווים.
הערב מסתיים ב"זה לא טיפול" - של ענבר בר און.
על הבמה סיר עטוף ניר כסף ומראות מסביב. הסיר מלא מים וענבר מכניסה רגל אל תוך המים.
היא רואה את עצמה במראות.
מה הגבול בין משחק למציאות?
היה זה ערב מעניין, מיוחד. שילוב של רעיונות, משחק, עיצוב, חלל, מיצג, תנועה ומלל.
כל שבעת הקטעים בוצעו ועוצבו מצויין, מלאים רעננות, עניין,סקרנות ויופי.
לראות או לא לראות: מסקרן, מיוחד, יפה, מוגש היטב. מומלץ.
|