‏שבת ‏27 ‏פברואר ‏2021
יפו TV אירועים
 
יפו העתיקה
 
על אי בודד
דרמה עשויה היטב על תקווה וייאוש של שני אסירים החולקים תא משותף. אלעד נעים צפה בהצגה ופסק: פרינג' במיטבו
 מאת: אלעד נעים
‏יום חמישי ‏11 ‏נובמבר ‏2010. צילומים: יח"צ
חומות של תקווה
חומות של תקווה
שתף |
 

מאז ומתמיד דרמות המתארות את סיפוריהם של אסירים בבתי כלא היוו עיסוק מרכזי בתיאטרון ובקולנוע, ואפשרו הצצה לעולמם של האסירים, אשר מתאפיין בייאוש שנכפה עליהם כתוצאה מהשגרה היומיומית מחד, ובתקווה שממלאת את רוחם כחלק מהמאבק להישאר שפויים מאידך.

חברות ואמונה
חברות ואמונה
סרטים כדוגמת "חומות של תקווה" ו"גרין מייל" לצד מחזות כדוגמת "מי דואג לילד" ואף המחזמר "שיקגו", הטיבו לתאר את המאבק הבלתי פוסק שמנהלים אסירים החולקים תאים משותפים על מנת לשרוד ואת החברות הנרקמת ביניהם, ולמעשה נכפית עליהם מתוקף גורלם המשותף.

סיפורים של אסירים שחורים
המחזה "האי" שנכתב על ידי את'ול פוגארד - מחזאי, במאי ושחקן דרום אפריקני - מתבסס על סיפוריהם של האסירים השחורים אשר נכלאו בתקופת האפרטהייד בבית סוהר ברובן איילנד, בין השאר היה כלוא במקום נלסון מנדלה לאורך תקופה של שלושה עשורים לערך, ולמעשה פוגארד עסק באוכלוסייה השחורה בכמה וכמה ממחזותיו.

הוא העלה את המחזה לראשונה בקייפטאון, כאשר נטל לידיו את שרביט הבמאי, ובהמשך עלה המחזה בלונדון ובניו יורק, והשחקנים, ששניהם היו שחורים, אף זכו בפרס הטוני היוקרתי.

עלילת המחזה מתארת את סיפורם של וינסטון ושל ג'ון, שני אסירים פוליטיים אשר חולקים תא משותף, כאשר על וינסטון נגזר מאסר עולם, ועל ג'ון נגזרו עשר שנות מאסר. במהלך שהותם בכלא הם סובלים מהסוהר הראשי, הודושי, אשר מעביד אותם בפרך מתוך מטרה להביאם לסף שבירה, על כן, הם מחפשים בקביעות דרכים חדשות ויצירתיות על מנת להתמודד עם שגרת החיים הקשה.

הפער בין השפה הגבוהה לבין שפת בית הכלא הינו גדול מדי, ועל אף שמדובר באסירים פוליטיים ולכאורה אינטלקטואלים, לעתים יש בכך חוסר אמינות
בתוך כך, כמה מהאסירים מחליטים לקיים מופע שבו כל תא יציג קטע קצר בפני האסירים והסוהרים, והשניים מחליטים להעלות את תמונת המשפט מתוך המחזה "אנטיגונה" שנכתב על ידי סופוקלס, אשר באופן סמלי מתאר את הרדיפה אחר השחורים על לא עוול בכפם. במקביל מגלה ג'ון שגזר הדין שלו הומתק, והחברות שנרקמה בין השניים עומדת במבחן.


בין רגעי שבירה לתקווה
אלון טיראן ביים הצגה אנושית שעשויה היטב, תוך שהוא ממצה מהחלל המוגבל את המיטב, וביחס להצגות המועלות בפרינג' מדובר בתפאורה מורכבת ומרשימה. מבחינה דרמטית הוא הביא לידי ביטוי ביתר שאת את המתח שבין רגעי השבירה של האסירים לבין רגעים שבהם התקווה ממלאת אותם ומאפשרת להם לשרוד, ויתרה מזאת הוא הדגיש את מערכת היחסים המורכבת והטעונה שנוצרת בין שני אסירים שבעל כורחם נגזר עליהם מרחב מחייה משותף.

הדבר כמובן מביא לחיכוכים ביניהם, אולם בלית ברירה נרקמת בין השניים חברות אמיצה, אשר מעניקה לשניהם תקווה להמשך, גם אם היא מהולה בייאוש. שאלת הרלוונטיות של המחזה היא בעיני המתבונן - יש שיראו בו דרמה חברתית - פוליטית, ויש שיצליחו למצוא בו משיקים לימינו, בין אם בתמהיל החברתי שנוצר בגיוס לצה"ל ובין אם בתמהיל החברתי במדינה אשר מעורר מאבקים פנימיים.
 
עוד יצוין, כי התמונה הראשונה שפותחת את ההצגה הייתה מבוימת מצוין, וכללה שימוש בתנועה והייתה ללא מילים, ובכל זאת המחישה את הקשיים שהאסירים נושאים על כתפיהם מדי יום ביומו. בנוסף, טיראן מצליח להמחיש את הקשר הסמלי שבין משפט אנטיגונה לבין גורלם של שני האסירים ולעורר תהיות לגבי הנסיבות למאסרם.

ניב מנור, מעצב התפאורה והתלבושות, הקים תפאורה חונקת, קלסטרופובית ומנוכרת, אשר תיארה באופן מוצלח את השגרה הלוחצת והקשה שמאפיינת את חייהם של האסירים. לכך סייעה גם התאורה שעיצב יעקב סליב אשר התאימה לאפלה השוררת בבתי הכלא, תוך שהאור הבוקע מהחלונות הצרים מתרכז לאלומות אור קטנות ועמומות.

בנוסף, יובל מסנר התאים להצגה מוזיקה אשר מחדדת את הדרמה ברגעים המתאימים, ומאפשרת מעברים זורמים בין התמונות השונות. יחד עם זאת, הפריע לי מעט התרגום של אנטון שמאס בחלק מההצגה, שכן הפער בין השפה הגבוהה לבין שפת בית הכלא הינו גדול מדי, ועל אף שמדובר באסירים פוליטיים ולכאורה אינטלקטואלים, לעתים יש בכך חוסר אמינות.


השחקן כשק אגרוף
שני השחקנים, יוסי צברי בתפקיד וינסטון ויואב דונט בתפקיד ג'ון, עשו עבודה מרשימה, תוך שהם מביאים לידי ביטוי את העובדה ששניהם מוצאים נחמה זה בזה, אך גם הופכים אחד את השני לשק אגרוף בהתאם לצורך.

אלון טיראן ביים הצגה אנושית שעשויה היטב, תוך שהוא ממצה מהחלל המוגבל את המיטב, וביחס להצגות המועלות בפרינג' מדובר בתפאורה מורכבת ומרשימה
צברי הוא שחקן מקצועי ורב-גוני, אשר יכול להיות קומיקאי מצוין, ומנגד יכול לשחק בהצגה כמו "האי" ולהפגין את מיטב כישוריו הדרמטיים. הוא מביא לידי ביטוי את העובדה שוינסטון אימפולסיבי, מתמלא בזעם במהירות ולעתים מגיב כמו ילד חרף היותו המבוגר יותר.

דונט כשחקן צעיר ממלא ברגישות ובפייסנות את תפקיד האסיר האינטלקטואל, ודווקא בחירתו כבעל עור בהיר, להבדיל מהמקור בו שיחקו שני שחקנים שחורים, ממחישה את הפער בין האסירים. זאת ועוד, שניהם שחקנים שתומכים זה בזה, מכבדים זה את זה ומבטאים בהצלחה את תחושות התקווה שממלאת אותם מפעם לפעם לצד תחושת הייאוש הנוגסת בהם מבפנים. לסיכום: "האי" היא דרמה אנושית המשוחקת היטב. פרינג' במיטבו.

תגיות:   ביקורת תאטרון   תאטרון הסמטה   האי  

תגובות  לכתבה זו 0 תגובות  
תגובה לכתבה
שלחו כתבה
הדפסת כתבה
צילום:דניאל קמינסקי
יצירת המופת של ברכט בעיבוד תיאטרלי מופתי
אלף לילה ולילה-המחזמר
ביקורת המחזמר "אלף לילה ולילה"
    
כתבה תמונה             

לחצו על התאריך וקבלו את אירועי היום

? ? ? ? ? ? ?
1 2 3 4 5 6 7
8 9 10
11
12 13 14
15 16 17 18 19 20 21
22 23 24 25 26 27 28
29 30 31        
             
מתאריך עד תאריך
כתבו לנו |  תקנון האתר |  פרסמו אצלנו |  מפת אתר |  קישורים |  כתבים מובילים |