רומיאו ויוליה הוא כנראה סיפור האהבה הלעוס ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. בחור פוגש בחורה, בחור מגלה שהבחורה שייכת לצד השני, בחור ובחורה מתאהבים נואשות עד לסוף הטרגי. הפרוטו טייפ של אלפי סיפורים, נובלות, סרטים ותוכניות טלוויזיה. אהבה בלתי אפשרית, גדולה יותר מהחיים, אהבה ששווה למות בשבילה, בדיוק כמו שרוצים בגיל של הדמויות המקוריות עליהן כתב שיקספיר.

הבעיה עם הסיפור הזה היא כנראה חוק ההתיישנות. התרגלנו כל כך לראות אותו במגוון דרכי הגשה וסגנונות ביצוע עד שכבר לא מספיק לנו סיפור תמים שמתרחש באיטליה לפני כמה מאות שנים, סף הגירוי במאה העשרים ואחת הגיע לרמה בלתי אפשרית וכיום אנחנו רוצים את הסיפור שלנו רווי באלימות, דם וביקורת חברתית נוקבת, מוגש בקצב ראפ מהיר וקליט.

 

ההפקה "רומיאו ויוליה" מנסה להגיש את המחזה הוותיק בהתאמה לקהל ישראלי צעיר, נושך ובועט, כזה שלא בטוח שתמצאו אותו לעתים קרובות בתיאטרון רוסי-ישראלי מכובד כמו "גשר", בו עלתה ההצגה בשבוע האחרון במסגרת פסטיבל ישראל.

לצורך העניין נבחרו שחקנים מהבולטים של הדור הצעיר בישראל (כמו יוסף סוויד ומיכאל מושונוב) וההצגה עלתה בהאנגר החדש של תיאטרון גשר, בהמשך רחוב אילת, ממש ליד המסעדה הרומנית הוותיקה נלו. כל אלו מקנים להצגה נופך של פרינג' מקומי ולא של הצגה מעונבת. ההצגה מצליחה לשלב בצורה יפה ראפ, תרגום הנאמן בעיקר לעברית עכשווית, תוספות צחוקים בשביל החבר'ה והרבה סקס, סמים ותרבות מועדונים.

העלילה של המחזה הועתקה לישראל של ימינו והיריבות העתיקה בין הקפולטים למשפחת מונטגיו מועתקת לרוסים מול עדות ספרד, העשירים והמפונקים מסביון מול השורדים של עיירות הפיתוח ודרום העיר. רומיאו ויוליה של גשר נראים הרבה פחות תמימים וגם גלולות הקסם במחזה המקורי הופכות לסמים קשים, שמופיעים הרבה לאורך המחזה, ממש כאילו היו שחקן נוסף בהשתלשלות. 

התוצאה מזכירה לא במקצת את הסרט "רומיאו ויוליה" של באז לורמן מ-1996, שבו כיכב שחקן צעיר בשם ליאונרדו דקפריו. לאלו שמכירים את הסרט, יש לעתים הרגשה חזקה של דז'ה וו, אם כי ההפקה של גשר לוקחת את עצמה הרבה פחות ברצינות מהסרט, מה שמצוין בביקורת זו דווקא לטובתה.

 

 

רוב השחקנים מפגינים, מלבד מראה חיצוני מרשים עד כדי אכילת הלב, כישרון משחק טוב, יכולת וירטואוזית ותנועתיות, כשהם משתמשים בסגנון משחק פיזי מאוד המשלב אקרובטיקה ומשתמש באביזרי התפאורה לצורך הבלטת דבריהם של הדמויות. 

בולטים לטובה במיוחד הם יוסף סוויד ("האלופה", "הבועה") כרשע האולטימטיבי פאריס, מיכאל מושונוב ("איים אבודים", "לבנון") כרומיאו שכאן נראה קצת כמו כל אחד מאיתנו, עד שאחת הדמויות האחרות תוהה מדוע הוא זוכה להצלחה מצד המין השני, אורי הוכמן כלורנצו, עירוב בין רב ישראלי מושחת ומכור למין ולסמים לכומר מהסיפור המקורי, ורוי מילר כטיבאלט, יד ימינו של פאריס.    

עיבוד המחזה מבוסס על גרסה עכשווית גרמנית, אך מנסה להיות אקטואלי עד כמה שאפשר לסביבה הישראלית שבה הוא מציג, עד כדי נגיעות ורמיזות לפוליטיקה העכשווית ולחברה הישראלית שלא מפסיקה להיות שסועה. 

שיקספיר מוכיח שוב רלוונטיות גם בעידן הפייסבוק והיו טיוב, וההצגה בעיבודה המודרני מציגה אפשרות חדשה להכיר אותו לדור הצעיר, אם כי אינה חינוכית במיוחד. 

למרות התרגום הקולח ונגיעות הראפ המוגשות בצורה מוצלחת על ידי מושונוב והקאסט, אישית התגעגעתי להבלחות נוספות מהטקסט המקורי, משהו שקצת חסר בעיבוד ובניסיון למתוח ביקורת.