במדינת ישראל גדושת החדשות והאירועים, לעתים נראה שהמציאות עולה על כל בדיון. 

בתקופה שבה אנחנו רק רוצים לברוח לאסקפיזם ולנסות קצת לשכוח מהצרות, טוב לפעמים להיזכר שהמסורת היהודית מציעה לנו פנטזיה עשירה, כזו שמגיעה גם עם מוסר השכל בצידה.

סיפור "הדיבוק" הוא אחד המחזות המומחזים והידועים בהיסטוריה התיאטרלית היהודית והישראלית מאז הועלה לראשונה ב-1920 ביידיש בוורשה שבפולין ושחקנית "הבימה" חנה רובינא שגילמה את הדמות הראשית לאה, הפכה למזוהה ביותר עם המחזה ולאייקון תרבותי ישראלי.

 

במרוצת השנים המחזה זכה לביצועים שונים והועלה כמופע מחול, אופרה ואפילו כעיבוד קולנועי בשנת 1997 בכיכובם של משה איבגי ואיילת זורר. אחרי כל אלו, הייתה זו כנראה רק שאלה של זמן עד לתרגומו למופע המשתמש בבובות תיאטרון כדי לספר את ההתרחשות הידועה מזווית קצת אחרת.

 

 

ההצגה "הדיבוק בין שני העולמות" הקרויה על שמו המקורי של המחזה והמוצגת בימים אלו בתיאטרון "הסמטה", משלבת תיאטרון בובות ושחקנים יחד על הבמה.

 

הסיפור משלב לקח פמיניסטי עם מיסטיקה יהודית. במרכזו עומדת לאה, בתולה יהודית חסודה, המאוהבת בחנן, תלמיד ישיבה ועילוי בתחום הקבלה. כאשר אביה של לאה מעדיף לחתן אותה עם בנו של סוחר עשיר, חנן מת בייאושו. לאה האבודה עולה לקברו ושם מתאחדת עם רוחו. חנן, כדיבוק, נכנס בלאה ורק התערבותו של רבי גדול בתורה מצליחה להפריד ביניהם עד לסוף הטרגי.

 

הבובות מעוצבות מעשה ידי אומן ומפליאות בתכנון המקורי שלהן. בעוד הדמויות המשניות מעוצבות בצורה קריקטורית והומוריסטית ומזכירות את עיצוב החבובות והבובות של "רחוב סומסום", שתי הדמויות הראשיות, זו של לאה וזו של חנן, תלמיד הישיבה, מעוצבות בצורה ריאליסטית יותר ומזכירות את עיצוב הדמויות מסרטו של טים ברטון "חתונת הרפאים".

 

השחקנים ממעטים בדיאלוגים ואלו הקיימים במהלך זמן ההצגה הם בדרך כלל משעשעים ומראים את הגברים היהודים של העיירה באור מגוחך. ההומור מגיע לשיאו במאבק בין הטוב והרע, כאשר בובת הרב המיניאטורית נלחמת בשחקנים האנושיים המייצגים את לאה וחנן הרדופים.

המשחק בין החיים המדמים מתים לבין הבובה הזקוקה לאדם שיפיח בה חיים, מדגיש את המאבק בין שני הכוחות. מאבק המתחזק עוד יותר עם פערי הגדלים של השחקנים מול הבובה הזעירה והמגוחכת. 

השאלה היא מי כאן הטוב ומי מייצג את הרע עולה כמה פעמים לאורך המחזה, כאשר לא ידוע האם הקהילה היהודית המקומית היא זו שנרדפת על ידי רוחות האוהבים, או שמא רוחות האוהבים הם אלו שלא יכולים למצוא מנוח בגלל אטימות הגברים היהודים והנוהג האורתודוקסי מסביבם.

 

השקט של הדמויות הראשיות וחוסר הדיאלוג שלהם, מגלם יפה את ההשתקה של הדמויות על ידי הקולות המגוחכים והסתמיים של דמויות המשנה שאינם אומרים למעשה דבר של היגיון או של מה בכך, כאשר התשוקות האפלות הגופניות הבוערות בחנן ולאה באות לידי ביטוי מושלם בעזרת תנועות גופם של השחקנים על הבמה המציגים את רצונותיהם ומאווייהם של שני הצעירים, אותם הם יכולים לממש רק במוות, כרוחות רפאים.

למרות שההצגה מספקת שעה נפלאה של הנאה והתרשמות מהווירטואוזיות שמפגינים השחקנים, חסרה לי לעתים פרשנות רצינית יותר למחזה. 

הרצון למשוך את הקהל המודרני לסיפור מחזה באמצעות טקסט קליל הוא מובן, אך נדמה שהיה אפשר להביא קול רציני יותר ונאמן יותר ליצירה המקורית, כזה שמסוגל לביקורת חברתית על החברה האורתודוקסית השמרנית לצד הצחוק. ביקורת כזו הייתה יכולה להיות אקטואלית להפליא, במיוחד בימינו אלו.

למועדי ההצגה לחץ כאן