בשנת 1968 אמר האמן האמריקני אנדי וורהול כי בעתיד כל אדם יזכה לחמש-עשרה דקות של תהילה. חמישים שנה אחרי נדמה כי אין אמירה שמאפיינת יותר את המאה העשרים ואחת. 

הפייסבוק, היו-טיוב וכמובן תוכניות הריאליטי, מאפשרות לכל אחד להיות בעל אמירה וכל אחד יכול להיות מפורסם, לפחות לרגע. אם תשאלו ילדים שנולדו לשנות האלפיים מה הם רוצים להיות כשיגדלו, סביר להניח שלא יגידו לכם כבר רופא, שוטר או מורה, כמו הסבים והסבתות שלהם ואפילו לא הייטקיסטים או אנשי תקשורת כמו ההורים שלהם, היום כל ילד רוצה להיות מפורסם או להיות טלנט, כל ילד רוצה לזכות בחמש-עשרה דקות התהילה שלו, בצילומי פפראצ'י במגזיני הבידור וב"הי גיא" אצל פינס.

השאלה היא מה קורה ליצירה בתנאים כאלה? הדמויות מתבלטות על פני השימוש במטאפורות, הצהוב יוצא החוצה ומלאכת אמנות הסיפור וכישרונם של העוסקים במקצועות כמו מחזאות או תסריטאות נשכח מאחור. היום כל אחד יכול לספר את סיפורו בעזרת מצלמה או מקלדת ו"יצירות" שכאלו צצות להן באלפים. אך מה קורה לתרבות? מה קורה למכנה המשותף שנעשה רדוד יותר ויותר? האם יצירות תיאטרליות עוד רלוונטיות בימים של ריאליטי?

מחזהו של לואיג'י פירנדלו, סופר ומחזאי איטלקי, "שש דמויות מחפשות מחבר" המוצג בתיאטרון "גשר", מנסה לענות בדיוק על שאלות אלו. המחזה נפתח בבמאי ושני שחקנים המתכוננים להצגה, כאשר אל הבמה מתפרצות שש דמויות בלתי נודעות שדורשות שיעלו את סיפורן. 

שש הדמויות, המרכיבות משפחה שבה זוג הורים וילדים בגילים שונים, מוכנות לחשוף את לבן ונשמתן ולהתפלש ברפש חייהם רק כדי להיכתב מחדש על ידי מחזאי. כאשר הן לא מוצאות מחזאי על הבמה, הן מסתפקות בבמאי (סשה דמידוב), שהרי החופש שהביאה איתה המודרניזציה, בא במחיר שבו אנשים רוצים יותר ויותר להיות מכוונים על ידי כוח עליון, שייקח את האחריות על חייהם, במקומם.

כך, המחזה המקורי שתוכנן לעלות על הבמה, נשכח והבמאי מנסה להבין כיצד לביים מחזה חדש, שיש בו מציצנות ונושאים של מין, טרנסקסואליות, בגידה וגילוי עריות על במת התיאטרון המכובדת. המחזה לועג לדמויות התלושות המחפשות מחבר ומציג אותן כאנשים פשוטים הזקוקים נואשות לאפשרות ביטוי ולהכרה בכאבם ובסבלם. מצד שני, העיבוד של "גשר" לא חוסך גם ממוסד התיאטרון. 

השחקנים שעל הבמה מופיעים כתלושים מהמציאות אותה הם מגלמים ולא מתאימים לה, וכל אחד מהם עסוק בעצמו ובגאוותו. ההפסקות הקומיות העוסקות בשחקנים וחוזרות לסיפור המסגרת, עוזרות להפיג את הדרמה המתרחשת אצל הדמויות שהיא לעתים כבדה מדי. במיוחד מתבלט אלון פרידמן כשחקן בעל קול מוזר המבקש להיכנס לתפקידו של אב משפחת הדמויות (בגילומו של משה איבגי, המצוין כתמיד).

בעוד הגילום של דמויות השחקנים, הבמאי ועוזר הבמאי הוא ריאליסטי, סיפורן של שש הדמויות מוצג כמוגזם, תיאטרלי ומופרז. כך, בתרגום יפה של המחזה המקורי, התיאטרון הופך בעצם לחיים האמיתיים והדמויות האמיתיות מאבדות את הקשרן למציאות. 

הנגשת התרבות לכל אחד ואחד מאיתנו היא מבורכת ויש בה יתרונות רבים, אך היא טומנת בחובה גם סכנות ובעיות. בעולם שבו כל אחד הוא המספר, מאבדים הסיפורים את כוח המשיכה שלכם, שהרי אין אדם ללא סיפור. המציאות הופכת "גדולה מהחיים" ובעלי המלאכה של התיאטרון (או בימינו הטלוויזיה) עד כדי כך לא מסוגלים כבר לחקותה, עד שהם נאלצים לפנות לדבר האמיתי.

אך מה מציאותי בעולם של משחקים מסוג "האח הגדול" ו"הישרדות", כאשר גם האנשים הפשוטים מודעים היטב לתפקיד אותו הם מבקשים לגלם על הבמה? בעולם שבו אין מחזאים ואין תסריטאים, מה נשאר לנו בעצם, מלבד להיות תלויים באהדתו הלא יציבה של הקהל, אותו קהל שבשנייה אחת יסמס אותנו מחוץ לזירה ויגזור עלינו אובדן?