מוצ"ש. בשעה 20:00 הגעתי לתיאטרון הסמטה ביפו, כדי לצפות בהצגה "זה מסתובב".
עליתי לגג, הזמנתי לי בירה, צפיתי באורות העיר המדהימה הזאת, יפו, ובעת הדלקת הסיגריה, קראו למוזמני ההצגה להתקרב לאזור המרכזי של הגג.
על הגג במה נמוכה ועליה שני שחקנים לבושים חליפות שחורות.
לאחר הקדמה קצרה והכרה של הדמויות, הוכנסנו כולנו לאולם הקטן.

על הבמה כלוב מתכת. תאורה חזקה מאירה אותו ואת הקהל.
ואז התחילה ההצגה.
המחזה מאת יוסף מונדי, ובעיבודו של אבי גיבסון בר-אל, מציג שתי דמויות הכלואות במתקן כליאה להסתכלות ממושכת.
האחד בטוח שהוא בנימין זאב הרצל, והשני בטוח שהוא פרנץ קפקא.
שלושה שחקנים משתתפים: רונן יפרח בתפקיד הרצל, מוטי רוזנצוויג בתפקיד קפקא ואמיר ירושלמי בתפקיד המזכירה.

מה שהיה נפלא בהצגה הזאת, הוא שהיא נוגעת במקומות הכי נמוכים של הנפש, במקומות האלימים ביותר, הכואבים והחייתיים.
היו רגעים שהיה לי ממש קשה לצפות, אך הייתי מהופנטת, לא יכולתי להסיר את עיניי פן אפספס רגע מהותי.

אמיר ירושלמי, בתור המזכירה, עושה תפקיד נפלא. נאצי בצורת ההליכה, סאדיסט. זאת היתה יכולה להיות דמות גרוטסקית ומעוררת גיחוך, אבל למרות החזיה והחצאית שהוא לובש, לא רואים שזה גבר שלובש אותם, אלא דמות חסרת מין, דמות שמייצגת את הנהלת המוסד ומוציאה מהשניים הסגורים בכלוב את הרע ביותר בהם.
מוטי רוזנצוויג, בתפקיד קפקא, נוגע ללב. הוא מעורר רחמים פעמים רבות, צחוק בפעמים אחרות, אבל בעיקר מראה את האלטר אגו של הרצל.
רונן יפרח מציג דמות פנאטית של הרצל, המדינה שלו היא מרכז המחשבה, היא סגורה אצלו בראש והוא אלים בצורה בלתי רגילה, משום שאין לו דרך אחרת להוציא את כל הבלגן המתחולל אצלו בראש.

יצאתי מההצגה בתחושה של "כבר נגמר?". לא רציתי ללכת. עניין אותי לראות מה עולה בגורל הדמויות.
יצאתי לגג, עישנתי עוד סיגריה, שתיתי עוד בירה, והלכתי הביתה מוצפת מחשבות על מהות הנפש האנושית.
מה אנחנו. מי אנחנו.
אני ממליצה בחום ללכת ולצפות בהצגה.