קרה לכם פעם שהלכתם ברחוב וראיתם מישהו ממש מוכר? אתם מאמצים את ראשכם ומנסים לחשוב את מי הוא מזכיר לכם, ואז אתם מגלים שהוא דומה מאוד לאותו שחקן מפורסם, או אולי לקרוב משפחה רחוק או קרוב. 

אתם מתפתים לקרוא בשמו ואז מבינים שאותו מכר כבר כמה שנים לא נמצא בין החיים ומי שאתם רואים לנגד עיניכם הוא כנראה כפילו, אבל לא הדבר האמיתי.

עד כאן סיטואציה מוכרת שמתרחשת מספר פעמים במהלך החיים, אבל מה יקרה אם אותה רוח של האדם שכבר לא איתנו, תפנה אליכם בדברים ועוד תעז לדרוש מכם דרישות? מה יקרה אם קרוב המשפחה המת שלכם יתחיל להתגלם בדמויות מוכרות ברחוב, במלצרית בבית הקפה, בנהג המונית או אפילו, רחמנא לצלן, בזונה שפגשתם ברחוב?

ההתרחשות המוזרה הזו היא בדיוק עלילת המחזה "חמישה קילו סוכר" שמועלה בתיאטרון גשר. את המחזה כתב גור קורן, שלו רקורד מרשים בבימוי ובכתיבה של הצגות פרינג' והוא אומץ על ידי תיאטרון גשר ושופץ על ידי מנהל האמנותי של התיאטרון, ייבגני אריה, שביים את המחזה.

 

"חמישה קילו סוכר" הוא לא המחזה האופייני לתיאטרון גשר המעונב. זהו מחזה שמתאים יותר כהצגת פרינג'. למרות העיסוק שלו, כביכול, בנושא השואה ובהתמודדות של בני הדור השלישי עם השואה, הערב גולש מהר מאוד לפארסה בסגנון סטנד אפ מטורף על מגוון דמויות מוקצנות בחברה הישראלית. 

תחושת הסטנד אפ מתחדדת כאשר גור והשחקנים האחרים שוברים את הקיר הבלתי נראה שבין הבמה לבין היושבים בקהל, פונים אל הקהל בדברים, מתווכחים ביניהם האם ההצגה תוכל להיכנס לסל תרבות לנוער ואפילו מבקשים מהיושבים בקהל לעזור להם עם סידור התפאורה. 

גם "סיפור השואה" של הסב אינו מספיק מעניין כדי להחזיק את סקרנות הקהל, שמתרכזת בגור המסכן שעושה הכול כדי להבטיח את שמו הטוב של הסב. 

 

אם מנסים לתת פרשנות רצינית ו"מעונבת" לסיפור המחזה, אפשר לדבר על כך שהדמויות הישראליות שגור פוגש נושאות כולן את אותו ניצול שואה בקרבן ולכן הוא מדבר מתוכן. 

נראה שבעוד הישראלים של המאה העשרים ואחת מנסים ללכת קדימה ולעסוק בחייהם הפרטיים, תמיד תרדוף אותם רוחו של הסב מהשואה ותזכיר להם שיש ביניהם חשבונות לא פתורים. 

זהו גם ניסיון של שחקנים ויוצרים בני הדור השלישי לספר את סיפורו של דור השואה, בעולם שבו הדור הזה ברובו הולך ונשמט מאיתנו, דרך עיניים אחרות, עיניים שלא היו שם ולכן מתקשות להתמודד עם הזוועה. ייתכן מאוד שהדרך היחידה לפתור קונפליקט זה היא, כפי שעושה גור, באמצעות הבריחה להומור ולצחוק.

בעוד גור קורן מפגין משחק פסיבי ואנמי בחלק מהמקרים, שמקשה להתחבר לדמותו, דווקא נבחרת שחקני החיזוק שגייס לעצמו בולטים בכישרונם הדרמטי והקומי ומצליחים להפוך את הערב למטורף מספיק, כדי להצדיק את בימת גשר שעליה המחזה מוצג. 

פה ושם בולטים קטעים הכתובים נפלא, כמו למשל המונולוג של נהג המונית חובב הספרות העברית, או דמויות מוצלחות כמו ההומו הייצוגי שמתאהב בגיבור המחזה, יובל ינאי וציון אשכנזי המצוינים.