לפני הנהירה הגדולה מהשכנה הצפונית תל אביב, לפני שהמחירים ביפו התחילו לעלות ומכללה אקדמית נפתחה בעיר, יפו נודעה כעיר של אמנים. האמנים מצאו ביפו תשובה לחומריות של תל אביב והציגו בגלריות ובחנויות ברחבי העיר, במיוחד בסמטאותיה של יפו העתיקה.

עיריית תל אביב יפו מבקשת כנראה להחזיר עטרה ליושנה בחודש ספטמבר הקרוב. במסגרת אירועי "אוהבים אמנות, עושים אמנות 2011" יהפוך רחוב יהודה הימית להפנינג של אירועי אמנות מסוגים שונים הכוללים עבודות מחול, פרפורמנס, סאונד, מוזיקה, צילום, ציור, ומיצב ווידיאו.

הפרויקט הנקרא Service Station, קיבל את שמו מכתובת גרפיטי ישנה על חלקת בניין מספר 55 ומתייחס לשימוש בחללי התצוגה, כאשר לערב אחד ב-8.9 יהפכו חללים נורמטיביים ברחוב (מכלת, בית קפה, נגרייה, חנות או מרפסת) למארחים של אמנות עכשווית על כל גווניה.

חלק מהאמנים המשתתפים חיים ופועלים ביפו ועבורם התערוכה היא סוג של חשיפה מהבית אל החוץ. אמנים אחרים מגיבים ליפו בעבודותיהם כמתארחים זמניים.

כך למשל, עבודת המחול Homesick עוסקת במשמעות המושג בית במציאות האישית והפוליטית שבה אנו חיים, בנגרייה של משה הנמצאת ברחוב תופק יצירה המשלבת בין רחשי המקום לבין רחשי הרחוב, ובחנות המכולת "ברבי" יוצב פסל של כלי תעופה חייזרי דמוי צפלין, מעין תכשיט סוריאליסטי. 

בין התושבים היפואים המתארחים באירוע ניתן למנות את מוחמד אגואני, אליס עבד, אביטל כנעני, ליאור אביצור, קבוצת כתב העת "מטען", דלית ארנולד, ג'וזף שפרינצק ועוד. במסגרת האירוע תוצג תערוכה של צלמות תושבות יפו וייערך מופע שירה עם משוררים יפואים. 

דנה תגר הלר, תושבת יפו ואוצרת האירוע האמנותי, למדה לימודי תולדות האמנות וספרות צרפתית באוניברסיטת תל אביב ואחריהם אצרה את תערוכתה הראשונה שהוצגה בגלריה האוניברסיטאית. 

במקביל לפרויקטי אוצרות, עובדת תגר הלר כאוצרת פרטית מול אספני אמנות או אנשים פרטיים המעוניינים לרכוש עבודות אמנות, ומסייעת להם במציאת העבודות המתאימות לצורכיהם. 

לדבריה, רחוב יהודה הימית נבחר לארח את אירוע האמנות מאחר שהוא "סוג של שדרה ארוכה, רחבה, עם אוויר מדהים שמגיע מהים ותחושה של עורק מרכזי. יהודה הימית נותן תחושה של חיים במזרח התיכון, הריחות, הטעמים, הרעשים, השכנים שלי. אני מרגישה כאן בבית. כשחיים ביפו מרגישים שחיים את האזור הגיאוגרפי האמיתי, שלא כמו במרכז תל אביב הבועתית יותר".

כיצד החוויה של להיות תושבת יפו משתקפת בעבודתך כאוצרת האירוע?

"במסגרת עבודתי נפגשתי עם יוסי גרנובסקי מהספרייה שהשיחות עמו היו מרתקות ומעוררות השראה לכיווני אוצרות ותכנים חדשים. החוויה האורגנית של החיים כאן וההיענות לשיתופי הפעולה של בעלי העסקים מאפשרים פרקטיקת אוצרות שמחברת את האנשים לפרויקט". 

"רונה פון שטרן היא אמנית צעירה שבדיוק סיימה את לימודיה במדרשה לאמנות. הרעיון היה לאפשר מבט רענן, פיסולי, משהו שירגיש קצת כמו מדע בדיוני, כמו איזו חללית שנחתה כאן. ההשתקפות של מוצרי הניקיון על הצפלין יוצרת סוג של דיסקו בתוך מכולת ובממדים גדולים מהחיים ומפתיעים".

כיצד בא לידי ביטוי השילוב בין העצמי (שלך ושל האמנים) לבין יפו?

"בגלל סגנון החיים והאווירה ביפו, העבודה התחילה ממסגרת ברורה והתפתחה תוך כדי שיחות עם אמנים תושבים לעבודה משותפת, שבמהלכה לא רק אני מכתיבה את התוצאה הסופית. אני יורדת למכולת לקנות חלב, ותוך כדי זה משוחחת עם אדגר על פסל ענק שיוצב באזור חומרי הניקיון. 

או שאני מגיעה עם בני, שגב, למכולת "קולט" לקנות תמרים ואגוזי מלך ומבקשת להשתמש בטלוויזיה שכבר מוצבת שם, כדי להציג עבודת וידאו של אורי רדובן. שוחחתי גם עם דינה מבית הקפה דינה, שיזמה והייתה מעורבת באירועים שהיוו השראה לתערוכה זו. שם התערוכה עלה תוך כדי שיחה עם דינה ורומי בתה בתחילת הקיץ".

התערוכה ברחוב יהודה הימית מזכיר לנו שאמנות טובה באמת לא מסתגרת במוזיאונים ובגלריות אלא מתייחסת לסביבה שבה היא יוצרת ופועלת. 

כדי להביא את האמנות לכל בית בישראל, צריכה האמנות כנראה להיטמע יותר בחוויה האנושית הבינעירונית ולהיתפס כשייכת לכאן ולעכשיו וכפחות אליטיסטית. 

אם נסתכל על עיר כיצירת אמנות שלא מפסיקה להתחדש, נבין שגם יפו היא סוג של יצירה שכזו, שכל תושביה נוטלים בה חלק ויוצרים אותה מדי יום מחדש. 

(העבודה בתמונה הגדולה: Geistern של דייגו אגוייו)