המצב החברתי כלכלי הוציא בחודשים האחרונים מאות אלפים מתושבי ישראל לרחובות. למזלה של מדינת ישראל היא עדיין מורכבת ממעמד ביניים גדול. אמנם כזה שנשחק מדי יום ביומו, אבל עדיין כזה שמתווה את האופי התרבותי של המדינה ברובה. 

מעבר לפינה, נמצאת האפשרות של מה שיקרה לנו כשמדינת הרווחה כבר לא תהיה ברת-השגה. אם תמשיך הממשלה במדיניות הדורסנית שלה, אם לא תקשיב לקולות ברחוב, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בעוד כמה עשרות שנים במדינה שבה יש רק שני מעמדות: עניים וטייקונים. וכשהעוני מדבר- לאהבה, למוסריות ולכבוד ההדדי אין מקום בעולם.

המחזה "קילר ג'ו" המוצג בימים אלו בתיאטרון "הסימטה", מראה לנו את "החלום האמריקני" מצד קצת אחר. אנחנו רגילים לראות את החיים האמריקנים מצוחצחים ונקיים בתוכניות טלוויזיה כמו "בברלי הילס 90210" או בסרטי קולנוע כמו "סקס והעיר הגדולה" שבה הצרה הגדולה ביותר של הדמויות המרכזיות היא שנעלי המנולו בלניק במידה שלהן אזלו בדיוק מחנות המעצבים. 

הסרטים האלה מפתים אותנו להאמין בנכונות החלום הקפיטליסטי ולחשוב שכל אחד יכול למצוא את עצמו בווילה המשקיפה לחוף מליבו, אם רק יעבוד קשה. אך אמריקה האמיתית היא לא זו המשתקפת מהתוצרים ההוליוודיים. 

אם אתם רוצים לדעת מה באמת קורה בימים אלו באמריקה, אולי כדאי לשים לב לנתונים הכלכליים מהשנים האחרונות בעמודי החדשות, או ללכת לתיאטרון "הסימטה" ולראות את המחזה המופתי של טריסי לטס המדבר על משפחה מהמעמד התחתון שהמצב הכלכלי הוציא אותה לגמרי משפיותה.



תקציר העלילה

טריסי לטס הוא מחזאי עטור שבחים ופרסים שזכה בשנת 2008 בפרס פוליצר על מחזהו "אוגוסט, מחוז אוסייג'", מחזה שהוצג גם כאן בישראל בתיאטרון "הבימה". המחזה "קילר ג'ו" עוסק כאמור במשפחה מהמעמד הנמוך, אב, בן ובת שמחליטים לרצוח את אם המשפחה כדי לגבות את דמי הביטוח וכך להשיג הכנסה נוספת שתשפר את מעמדם. 

לצורך העניין, הם שוכרים את ג'ו, בלש משטרה שמחלטר מהצד כרוצח שכיר. כשהתשלום מתעכב, העניינים כמובן מסתבכים וג'ו בא לגבות את שלו.

אל תתנו לאולם הפרינג' שבו מוצג המחזה להטעות אתכם. המחזה "קילר ג'ו" יכול היה להיות באותה המידה מוצג על הבימות הגדולות של התיאטראות הממלכתיים של ישראל. בולטת במיוחד מבין הקאסט היא גאיה שליט כץ בתפקיד הבת דוטי, המצליחה לשוות לדמות תמימות על גבול האינפנטיליות ומשכנעת כמושא אהבתו של ג'ו. היא מגלה חוזק משלה במהלך המחזה, למרות עמדת הנחיתות שבה היא נמצאת.

החלל הקטן והאינטימי של האולם העליון בתיאטרון "הסימטה" אולי קצת לא נוח לקהל, אבל תורם לתחושה שאנו כצופים מציצים לחלל הפרטי של בני המשפחה, ממש כאילו הייתה זו תוכנית ריאליטי. 

המחיצות בין האישי לחיצוני נשברות כשאין עוד מותר ואסור וכשגופת הילדה הקטנה של המשפחה מופקר לעולם הקר בחוץ. הדבר בולט בשיא ההצגה, כאשר דוטי מתפשטת אל מול עינינו ונשארת עירומה לא רק בפני ג'ו, אלא גם מול הקהל ההופך שותף לדבר עבירה. 

אישית, אינני חסידה של עירום נשי "כי התפקיד מחייב". לטעמי, אין באמת תפקיד תיאטרלי שמחייב עירום בצורה זו וגם כאן אפשר היה לעשות זאת בדרכים אחרות. מצד שני, הרגע הבוטה והמתריס הזה בהחלט תורם לתחושת ההלם שבה אנו מוכים כקהל לנוכח ניצולה של הדמות על הבמה.

כשאין כסף, אין חינוך ואין השכלה, אז גם אין במי להאמין והאלימות היא הפתרון היחיד. כל אחד מסדר את האחר וכל אחד מסכים למכור את השני, גם כשמדובר באחותו. סיום ההצגה מציג גם את הפתרון האלים באור מגוחך. והמסקנה הסופית: שום דבר לא יפתור את המצוקה של הגיבורים. 

מדכא משהו, אבל גם נכון. לצייר את המחזה כטרגדיה יהיה לא נכון ולא הוגן. המחזה מספק רגעים משעשעים רבים וצוות השחקנים בהחלט מצליח לבצע כמה אתנחתאות קומיות בתוך הסיטואציה הקשה. 

למועדי ההצגה "קילר ג'ו" - לחצו כאן