עם כל השינויים והפיתוח המסיבי שהנמל עובר חששתי כי משהו יאבד בדרך, אותו הדבר שתמיד סימל את הנמל - התמצית האמיתית של יפו, החיים המשותפים של יפו, לא הסיסמאות -הביחד האמיתי המתקיים שם בין הדייגים, משקף בעייני את יפו של פעם.

נורמן עיסא הנחה את הבמה המרכזית בהומור האופייני לו.
מעבר לעובדה כי נורמן הינו אמן מוכשר הוא יפואי, הקהל במקום הורכב מקהל יפואי מקומי ומתושבים שאינם יפואים שרקדו, צחקו והרגישו כי במקום שהם נמצאים אין חומות.
בתחילה הופיע שלומי סרנגה עם מוסיקה ים תיכונית ולאחר מכן ניזאר פרנסיס עם השירים בערבית  גרמו  גם לאשכנזים שבינינו לענטז בלי בושה.

 בדרך כלל, כשיש אירועים ביפו, היפואים ממעטים להגיע או להתבלט. המוסיקה, האווירה והקהל החוץ יפואי לא גורמים לפתיחות ומה שהיה הערב בנמל היה בדיוק מה שחסר כאן באירועים ההמוניים ה"רגילים".  
הפעם זה היה אחרת, וזה היה מקסים.
הרגשתי שאני בבית שלי, חוגגת עם השכנים שלי ועם האורחים שבאו ממקומות אחרים.
היתה זו חגיגה יפואית במיטבה - חמה, אותנטית, שורשית.

עמוק בפנים, לפני כל דבר אחר, יפו היא עיר ים תיכונית טיפוסית עם אוכלוסיה מגוונת, עם תרבות מזרחית  עתיקה. למרות כל הניסיונות להקנות לה אופי מערבי השורשים עמוקים מדי והערגה לשמחה ולפתיחות הים תיכונית קיימת.

כל הערב הסתובבתי עם חיוך ענק. ראיתי תושבים מקומיים שמחים, רוקדים בלי בושה, משוחררים ונהנים. המתח הרגיל שביום יום נמצא על הפנים נמחק. בנות מוסלמיות דתיות ובנות אשכנזיות רקדו שכם אל שכם ללא הבדל, הגברים  שבדרך כלל לא זזים  מהמקום החלו בתזוזה מהוססת שהפכה לענטוזים, והחיוך, החיוך של כוווולם - אמר הכול.

את הדוכנים איישו רבים מתושבי וסוחרי יפו שלא התעצלו ולאחר יום עבודה הגיעו להציג את מרכולתם, לכל אלו שמזמן הפסיקו לפקוד את בתי העסק היפואיים.

אם כל הקיץ שלנו  ביפו יראה ככה, אני מאמינה שהחורף היפואי יהיה נסבל מאוד.

ומילה טובה לצוות נמל יפו שממשיך להפתיע לטובה, מבין שנמל יפו הוא מקום מיוחד ולכן עושה הכול כדי לשמור על האופי הייחודי שלו, הכול בגובה העיניים עם המון פנים לאוכלוסייה המקומית.

למרות העייפות הרבה מהפקת אירוע שכזה הם לא ישבו לנוח אלא הסתובבו בין הקהל, בדקו שהכול עובד כמו שצריך והחזיקו יד נאמנה על הדופק לכל אורך הערב.  

יישר כוח!