מה קורה כשזוג מתנחלים גרים בדירה אחת עם שני פלסטינים? ההצגה "יאללה בית"ר" מתארת את המצב הלא סביר הזה, שמוביל איך לא לקומדיה פרועה ומשולחת רסן.

לכאורה עלה כאן בעל הבית רודף הבצע על הפיתרון המושלם, מה יכול להיות טוב יותר לכיס מאשר לשכן בדירה הצופה אל הכותל המערבי (או אל מסגד אל אקצה בהתאמה) זוג מתנחלים שעובדים בבוקר, יחד עם פלסטיני שעובד לילה?

בפועל כמובן הצימוד הזה מוביל לשרשרת אירועים מוזרה וקיצונית בה מתגלה שאין חשש כי הסוד יתגלה. 

מתברר כי המתנחלים לא מסוגלים כלל להבחין בפלסטינים גם כאשר אלו נמצאים איתם בדירה באותו הזמן, מעין עיוורון נוח שכזה, שכאן משמש כהברקה מחזאית שיכולה להעיד גם על המצב במציאות שמחוץ לבמה.

בנוסף, כל אחד מהזוגות עושה הכול כדי לסכל את התוכניות להכרזה על מדינה פלסטינית ולשלום אזורי. 
מי יצליח להגיע לנקודת האל חזור ראשון?

ואם אתם מנחשים שכל הסמטוחה הזו תיגמר בפיצוץ ובמלחמת הכול בכול ויאללה בית"ר יאללה, אתם בכלל לא טועים.

במלחמה יש רק מפסידים
למרות האווירה הטעונה, וכנראה שדווקא בגללה, לעיתים קרובות לא הצליחה ההצגה להעלות בי את הצחוק המיוחל. איכשהו ציפיתי לצחוק מתגלגל יותר וחסר שליטה ולא לכזה שמקבל נופח אירוני ומודע לעצמו.

 

ולמה בעצם? השחקנים ראויים ומוכשרים  
(במיוחד בולטת הצלע הנשית בחבורה אליה גרוס בתפקיד שפרה המתנחלת), 
המחזה קולח (ויש לציין לטובה את הכותב רועי רשקס), 
אקטואלי ומבריק בנקודות מסוימות (כמו למשל המהירות שבה בטנה של שפרה תופחת במה שנראה כסוג של "תינוקה של רוזמרי", והשימוש בבקבוק פלאים של מקובל בעל נס שמצליח להריץ את ההצגה קדימה ולהשפיע על כל הנוכחים להיות חיוביים יותר בצורה שמזכירה את הקומדיות הקלאסיות שבהן טעות מובילה לטעות). 

התשובה טמונה כנראה בהעברה של הדמיון אל המציאות ובהבנה שכמה שהמחזה נראה אבסורדי, המציאות כתמיד מוזרה הרבה יותר. 

שכן האמת העצובה היא שמ"יאללה בית"ר" אף אחד מהצדדים לא יוצא מנצח- לא המתנחל הדתי שמעדיף לפגוע במדינה הפלסטינית מאשר לשכב עם אשתו, לא המתנחלת החביבה שכל כך רוצה ילדים עד שלא איכפת לה מי האבא, לא בעל הבית המושחת המייצג את הקפיטליזם הישראלי הדורסני בכל מחיר וגם לא צמד הפלסטינים שעסוקים רוב המחזה בלתכנן את הפיגוע הבא (ומסיבה זו לא בטוח שהמחזה היה מועלה על הבמה הלא רחוקה של התיאטרון הערבי עברי).

אופטימיות זעירה ומסר למלחמה הבאה
ואם נחשוב על זה הרי שכולנו גרים יחד בדירה אחת צפופה, מנסים להתחלק באותו המקום שלא מספיק אפילו לחצי מאיתנו, לחלום על עתיד ורוד יותר ועל דור ההמשך ולשנוא ביחד את בעל הבית. וכאן יש כנראה להזהיר, הסוף של "יאללה בית"ר" לא ממש משאיר לנו חזון אופטימי. 
מה לעשות, לפעמים כשעושים סאטירה, כמו במקרה שלפנינו, עסוקים יותר בלבעוט לקהל בקרביים מאשר בלשלח אותו למונית ולקור שבחוץ עם איזו מילת נחמה. מצד שני, טוב לפעמים לצאת מבית האח הגדול כדי קצת להסתכל על הבית שבו אנחנו חיים כולנו. 
עד למלחמה הבאה, נוכל אולי בלהתחיל עם לפקוח את העיניים ולראות עם מי אנו מחלקים באמת את מרחב המחייה.  

למועדי ההצגה "אללה בית"ר" - לחצו כאן