בת יפתח - פמיניזם מקראי 
תיאטרון יפו 

פתגם נפוץ אומר "היזהר במה שאתה מאחל לעצמך, מאחר ואולי המשאלה תתגשם".

סיפור בת יפתח המוכר מספר שופטים ממחיש היטב מה קורה למשאלות ולהבטחות שנאמרות בפזיזות ולנדרים שמוטב לא לנדור.

יפתח, בן לאישה זונה, מורחק ממשפחתו ונקרא לשוב כדי להילחם בבני עמון. בלהט הקרב מתפלל יפתח לאלוהים ומבטיח לו כי אם ינצח במלחמה, יקריב עבורו את הראשון שיקבל את פניו כאשר יחזור לביתו. כאשר הוא חוזר למשפחתו, בתו היחידה יוצאת לקראתו ויפתח נאלץ לעמוד בהבטחתו. סיפור מקראי זה עומד במרכז עלילת ההצגה "בת יפתח" המועלית בימים אלו בתיאטרון הערבי עברי ביפו. 

ההצגה מבקשת להעניק קול לדמויות התנ"כיות הנשיות שאף אחד לא דובר בשמן. בת יפתח היא עוד דמות נשית שמוזכרת בכתבים רק בהקשר שלה לדמות הגברית הדומיננטית החולשת על הסיפור, בדומת לאשת לוט או בסיפור פילגש בגבעה. בסיפור המקראי כלל לא מופיעה הדמות שנושאת על גבה את הצגת היחיד הזו, אימה של הנערה, שיוצאת כנגד המוסכמות החברתיות וכנגד בעלה ומספרת לראשונה את סיפורה. בעשותה כך מהווה ההצגה תרומה חשובה וביקורתית, במיוחד בימים של קנאות דתית הולכת וגוברת, כשהיא ממחישה למה יכולה להוביל קנאות זו.

השחקנית הראשית, דנה דבורין, לא מתקשרת במבט ראשון לדמויות פמיניסטיות חזקות או לחילופין לנשים מושפלות. לרובנו היא מוכרת מתקופת הדוגמנות שלה, מ"צעירי תל אביב" ומערוץ הילדים. לכן הבחירה שלה לחזור לבמות דווקא במחזה המורכב והלא פשוט הזה, שדורש יכולת בימתיות חזקות, היא בחירה אמיצה ולא מובנת מאליה.

אבל הכוכבת העיקרית של ההפקה הזו היא לטעמי דווקא התפאורה הנהדרת שעשויה ביד אומן. התפאורה המינימאלית מורכבת מכמה חוטים על הבמה שיחד מהווים עולם ומלואו המתארים את התקופה התנ"כית, את המאהל בו מתגוררים בני משפחתו של יפתח וכן את עבודות הבית הסיזיפיות של אשת העומד בראש המשפחה, האמונה לברוא עולם ולדאוג לו מדי יום.
כך, לפי המחזה, הנשים הן אלו היוצרות ובוראות ואילו הגברים, הששים אלי קרב, הם המפרקים, הרוצחים וההורסים. 

החוטים היוצרים את המאהל מקבלים תפקיד של דמות משלהם כאשר דבורין מגיבה אליהם, פועלת ביחס אליהם ומניעה אותם בהתאם להתרחשויות בעלילה. כל זה יוצר הצגה שבה הטקסט הוא רק חלק מהפרפורמנס, ולצידו משחקים תפקיד לא פחות חשוב עיצוב הבמה והמוזיקה המלווה את המחזה.

מילה נוספת צריכה להיאמר לטובת החלל המיוחד של התיאטרון הערבי עברי. בניין האבן הישן כאילו נועד כדי להעלות בתוכו הפקות תנ"כיות עם ניחוח של ארץ ישראל של פעם, (ממש, ממש פעם). 
לאווירה התנ"כית הבאים לתיאטרון נכנסים כבר מרגע הכניסה ולא צריך הרבה כדי להפיח חיים בסיפור המקראי.

 

ההיסטוריה האנושית היא ברובה המכריע היסטוריה גברית. הגברים ממלאים בה את הדמויות הראשיות והם גם אלו שכותבים אותה, מפיצים אותה ומשמרים את גרסאותיה. בחוגים פמיניסטיים נהוג לומר כי המילה History מורכבת מה"סיפור שלו" His- Story. לכן, הפקות כמו "בת יפתח" שמציגות היסטוריה אלטרנטיבית הן כה חשובות. במשך אלפי שנים אף אישה לא דיברה בקולן של אותן דמויות תנ"כיות, וכשיוצרות עכשוויות שמות להן מילים הן מכניסות גם את עולמן שלהן, עולם של נשיות בשנות האלפיים שטקסטים מקראיים על שעבוד, כפיפה וניצול, עדיין רלוונטיים לו.