הוא גולש, הוא אבא, הוא יפואי בנשמה ובהשכלתו הוא בכלל הנדסאי בניין. בנוסף, ארי לויט הוא גם הבעלים של גלריה יפואית "אלוף אומן", שנפתחה לא מזמן ממש בשערי יפו .
וזה עוד לא הכול, כי הוא  גם The greatest artist in the world שבכלי היצירה שלו - שפכטל, התאהב עוד מהילדות ומאז הוא גם מכיר את כל סודות השימוש בו. 

היום הוא מזמין את המתבונן לגעת כי לדעתו "אם לראות זה להאמין, לגעת זה להבין".
את מקום משכנה של הגלריה, בה הוא מציג כעת את תערוכת היחיד שלו בשם "מגע מרענן", הוא מצא יום אחד במפתיע כשהיה בדרך לתפוס גלים עם הגלשן שלו בים, לאחר שעזב קריירת אומן מצליחה באוסטרליה וחזר ארצה לבקשת בתו המתבגרת.

 

לויט יוצר ציורים בסגנון פרסקו ומאמין כי מיומנות היא האומנות האמיתית.
תערוכה שלו היא לא עוד תערוכת ציורים, אלא שיחה אינטראקטיבית עם האמן ואריה לויט הוא ההיפך הגמור מכל מה שחשבתם על אמנים. הוא פטפטן אופטימי שמאמין באושר ויזואלי והוא גם חצוף ונועז ואין סיכוי שלא תשמעו אותו מדקלם שירים שהוא עצמו כתב על כל יצירה, בזמן שאתם מעבירים עליהן יד על מנת לחוש את המגע הנעים של הצבע על המשטח, כדי להבין.

 

בזכות אותו המגע, האמנות של לויט היא אמנות ייחודית.
הוא מבקש שהצופה יעביר יד על היצירה על מנת לחוש את המרקמים שהוא יוצר, כשבידיו רק שפכטל וצבע סטוקו ויניציאני.
יצירותיו מלאות  בדגים, צבעים, ים ולויט מחביא בתוכן חידות שהופכות את הצפייה והמישוש לחוויה מהנה, שמקרבת גם את הצופה הכי מרוחק מכל מה שמוגדר על ידינו בתור אמנות, לחום אותו מעביר האמן באמצעות האמביציה האישית, תוך כדי שהעיניים שלו נוצצות מרוב התלהבות כשהוא מספר על השקפותיו ועל עבודתו.

השפכטליזם - אמנות שמזמינה לחקור

על אחת היצירות שמוצגות בחלון הראווה של הגלריה, ניצבת לא פחות מאשר בר רפאלי בביקיני כתום.
השלט שבקרבת התמונה מבקש "לגעת" ומעורר לאחרונה מהומות יח"צנים ותהיות לגבי חדירתה של האומנות לפרטיות האדם. וזה לא הכול, מכיוון שהדבר גם מעלה שאלות לגבי פירושה של מילה "לגעת" ולגבי הכוונה בהזמנה לעשות זאת. 

את אורי זה לא ממש מעניין. הוא כאן בשביל ליצור אמנות שמדברת, שמזמינה להתקרב ולחקור. הציורים שלו בנויים כמו שירים הכתובים בחרוזים ואפשר לטייל עליהם עם המבט ולגלות דברים חדשים בכל שנייה של צפייה. אפשר להעביר עליהם את כף היד ולחוש את הבליטות ואת חלקלקות המרקמים שאורי יוצר, על מנת להעביר את האהבה שלו לעיר, לשפכטל ולמה לא.

 

שפכטליזם, ככה קורא אורי לויט לסגנון הייחודי שהוא ייצר ולו גם הקדיש ספר שהוא פרסם בהוצאה עצמית בעברית ואנגלית.
בשיטה הזאת כל יצירה נוצרת באמצעות שכבות של צבע, המונחים עם שפכטלים בגדלים שונים בלבד, ללא שום מכחולים.
הגלריה עצמה נוצרה גם כן על ידי האמן ובה תצוגת וידאו של תהליך העבודה, קומה עליונה שמתפקדת בתור סטודיו וגיטרה שניצבת בפינה וכאילו לוחשת לנמצאים "יש כאן הרבה מעבר למה שנראה על ציורי הפרסקו הענקיים".

 

אורי לויט רוצה להצחיק באמצעות האמנות שלו, הוא רוצה לגרום לאנשים לשחרר את החוצפה ואת החום שמחפשים, את המגע והיצירות שלו גורמות למבט לצלול לתוכן ולשכוח את מה שקיים סביבן.
התמונה המדוברת של בר רפאלי היא בסך הכול גימיק אמנותי שבא להראות שגם אמנות יכולה להרגיש קרובה, אם רק נושיט את היד ובצדה השני יימצא אמן העומד עם שתי רגליו על הקרקע ויוצר מהמקום הזה את יצירותיו, שהן פרי של מחשבה. 

אמנות מתובלת בחרוזים
שירים שכותב לויט מלווים את ההתבוננות דרך הקווים הסבוכים שזורמים לעבר האופקים, הנפתחים לתוך הכחול האינסופי. שם שוררים דגים מרתקים, גלשן יכול לשמש בתור שולחן משרדי ושפכטלים בכל מיני גדלים מוחבאים בציורים, בצורה שמעלה חיוך על השפתיים.

 

הביקור שלי בגלריית "אלוף אומן" היה לאחד הדברים המפתיעים שקראו לי לאחרונה.
לעומת הבורות שאני נוטה להרגיש בדרך כלל ליד יצירות אומנות, הפעם זה הרגיש נעים ונוח והמגע שמזמין כל ציור, יחד עם הקסם האישי של האמן, שללא ספק הינו אחד האמנים המרתקים שפגשתי, גרמו לי להאמין שגם כאשר אמנות חודרת ברוב חוצפתה לתחומים אישיים ומעוררת עניין משפטי, היא אמנות, מעצם היותה מעזה להעז, על מנת לחדור עמוק ולהיחרט בזיכרון של כולנו.

 

ולסיום, שיר מאת אריה לויט שמסיים את ספרו "שפכטליזם":