"האביב הפרטי שלי"- סיקור תערוכה
מוזיאון יפו לעתיקות
25.10.12-10.11.12

בחוץ סתווי למדיי ונדמה שעוד רגע קט החורף כבר כאן אבל אצלנו ביפו, יש מקום אחד בו האביב בעיצומו. ובכן, לא אביב כעונת השנה, אלא אביב מסוג אחר.

עונות השנה הרי לא מבטאות רק את השינויים במזג האוויר, אלא גם את מצב הרוח או את מצבו נפשי של אדם.

 

אנו נוהגים לדמות את החורף למצב של קיפאון נפשי, את הקיץ הלוהט למזג תוסס ואת הסתיו אנו אוהבים לקשר עם הירגעות, מעבר להילוך נמוך והתכנסות לתוך מצב חיסכון באנרגיה על מנת לשמור על משאבינו הטבעיים. אביב, איך לא, מתקשר כמובן לתקופת הפריחה בכל אשר  היא, גם אם זאת פריחה של התודעה, פריחה של היצירתיות או של מצב הרוח.

 

על מה אני מתקשקשת כאן? על התערוכה הקבוצתית שמוצגת כעת במוזיאון יפו לעתיקות ושמה "האביב הפרטי שלי". באופן אירוני ובדומה לאותם המקרים בחיים שאין להם שום הסבר הגיוני או לוגי, הפתיחה של התערוכה התקיימה בערב הראשון בו ירד ביפו גשם אמיתי. אתם יודעים, לא היורה הראשון ולא סופה חורפית אמיתית, אלא מין טפטוף מלנכולי שלא פסק לפחות כחצי שעה.

 

תערוכת הפיסול והציור "האביב הפרטי שלי" של האוצרת יעל גולדמן כוללת את עבודותיהם של 13 אמנים, שחושפים בפני המתבונן את דרכי עבודתם עם צבעים, מרקמים וחומרים על מנת לתאר את שאיפותיהם, אהבתם, חלומותיהם ותקוותיהם האביביים.

תערוכה של מגוון סגנונות

התערוכה מאפשרת לראות סגנונות עבודה שונים ולהיחשף לאמנים שרכשו השכלה בתחום האומנות ולאמנים אוטודידאקטים.

אחד המאפיינים הבולטים בתערוכה הוא עירוב הסגנונות עד כי קשה לזהות קו אחיד ברור, מלבד הנושא המוצהר (האביב). המוטיבים שמתוארים ביצירות משתנים אף הם. חלק מהעבודות מדברות על בני האדם חלקן האחר עוסק בחקר הצבעים והמרקמים.

ישנן יצירות המציגות תמונות מהחיים העירוניים, ואחרות שהן יצירות אבסטרקטיות לחלוטין. טכניקות ביצוע של האמנים המציגים בתערוכה נעות בין תיעוד כתמים אבסטרקטיים של נילי קסלר, ריאליזם והפשטה של איריס וינטראוב וסגנון פיגורטיבי של רורי אלוייס.

 

אהבתי את היצירות הצבעונית של עילית קראוס שמציירת דמויות פרי דמיונה ללא זהות מוגדרת ותוך כדי שימת דגש על זרימת התנועה הסואנת של פלטת הצבעים העשירה שלה.

 

גם יצירותיה של רינה מועלם משכו את שתומת ליבי. רינה מפרקת ביצירותיה תבניות משמעותיות על מנת להדגיש את האפשרות להתבונן עליהן באופן כוללני.

 

עבודותיה של אוסנת בר ניסים לנדאו עוסקות בהרהורים ובשאיפה להתחדשות והיא מנסה לחשוף בהן את הרבדים הסמויים תוך כדי יצירת אפקט האביב הפרטי שעבורה הוא שקט והקשבה.

 

ביליה שדר מביעה ביצירותיה את עולמה הפנימי המנותק מכל השפעה חיצונית. 
רורי אלוייס דנה ביצירותיה בהשפעת האנשים עליה ומנסה לתת ביטוי חזותי למחשבותיה, לתחושותיה ולזיכרונותיה.

 

עבודותיה של נילי קלסר עוררו בי תחושה לא אביבית אומנם, אך הייתה זאת תחושה חזקה מאוד. היא מציירת עם שמן על בד את האנשים הקרובים אליה ומשתמשת בטכניקה ייחודית של תיעוד כתמים אבסטרקטיים תוך כדי העמדתם אחד ליד השני. 

תהליך היצירה נעשה מתוך התבוננות חסרת פרשנות עד לרגע שבו מתגלה המציאות הקונקרטית. מה שהכי מסקרן הוא שתהליך זה מבטל לדבריה את הקשר בין היצירה לאובייקט האקטואלי שעליו היא נסמכת. ואני שואלת את עצמי, אם היצירה היא מתווה ספונטאני שאינו קשור למציאות, מי הם באמת האנשים שאנו רואים ביצירותיה והשאלה הבאה חשובה אפילו עוד יותר, איפה האביב?

 

ועכשיו תרשו לי לחזור לרגע לעניין האביב: אני מאמינה שכל אחד מאיתנו מרגיש בצורה שונה את תקופת האביב הפרטית שלו. אני גם מאמינה שאי אפשר להתווכח עם אמן שאומר "הנה תראו, כך נראה האביב הפרטי שלי"

כפי שנאמר, "היופי בעיני המתבונן", ואני עדיין מנסה לשים את האצבע על הגורמים, אולי הבלבול והדיסוננס שגרם הגשם של אותו הערב,  או אולי אני זו שאינה מתבוננת כראוי, אבל לצערי, קשה היה לי למצוא סימנים אביביים או רמזים לפריחה וההתעוררות לא בבחירת מגוון היצירות ולא בהבעת היצירות עצמן.כנראה שהפירוש הניתן לאביב ע"י האמני התערוכה, שונה בתכלית מראייתי והשקפתי האישית. אז - לכו עם ראש פתוח!