אתם מגיעים להאנגר 1 בנמל יפו ועולים במדרגות שמתחת לשטיח האדום הפרוס לרגליכם. מיד במעלה המדרגה האחרונה, נפרשת הכניסה אל המתחם ומתחברת ישירות אל נוף הים הנשקף מצדו השני של המבנה דרך קיר שכולו זכוכית. | מדובר על אוסף של 500 יצירות שהוטסו מצרפת ועוד 500 יצירות נוספות של אמנים ישראלים שנבחרו בקפידה ויש כאן יצירות פיסול ועבודות צילום, יצירות ציור וגם מיצגים של אופנה ומיצגים של תלת מימד המשלבים מגוון חומרי גלם. |
המראה הזה עצמו, עוד לפני שמפנים את הראש ימינה ושמאלה על מנת לתפוס במבט חטוף את ההתרחשות, בכוחו להפנט את כל מי שנכנס. המיקום שנבחר עבור תערוכת Salon D`Autome הוא ללא ספק מרשים מאוד.
כשאתם בכניסה, בנכם לבין אותו הים שנשקף דרך קיר הזכוכית מפריד שביל בו מתארחות יצירותיה של איריס עשת כהן, אמנית תל אביבית שעוסקת בפיסול וציור על מנת לבטא את אהבתה לים ליהדות ולצבעוניות של החיים. הים בעיניה דומה לחיים עצמם ומטאפורות של אופטימיות נגלות מיצירותיה המפוסלות והמצוירות.  עבודה של איריס עשת כהן
יצירותיה לא מוקמו סתם דווקא בפרוזדור הראשי המחבר את כל השבילים הצדדיים של התערוכה שנקראים Avenue Quaki Gilles, Avenue Picaso, Avenu Cezzane... החיבור לים, לאופטימיות ולצבעים של החיים חד מאוד וברגעים הראשונים של הביקור בתערוכה, עוצמתה וגדולתה לא מובנים כלל.
100 שנות אמנות נודדת
תערוכת Salon D`Autome של האוצרת אודרי הרוש מגיעה לראשונה לישראל ותוצג למשך חמישה ימים בלבד אך היא מכילה אוצרות שבשבילם שווה גם לטוס מעבר לים. | מטרתה של אותה התערוכה הייתה להציג את הקונספט החדשני של האומנות המודרנית ומאז, מדי שנה הוצגו בתערוכת Salon D`Autome יצירותיהם של האמנים שהובילו את המהפכה האומנותית. במסגרתה התגלו בין השאר הכוכבים כמו פיקאסו, מטיס, רודין וסזאן. |
מדובר על אוסף של 500 יצירות שהוטסו מצרפת ועוד 500 יצירות נוספות של אמנים ישראלים שנבחרו בקפידה ויש כאן יצירות פיסול ועבודות צילום, יצירות ציור וגם מיצגים של אופנה ומיצגים של תלת מימד המשלבים מגוון חומרי גלם.
מבחינתי, מדובר על אחד האירועים האומנותיים המרשימים ביותר שיצא לי לראות, לא רק מבחינת הנפח והאווירה, אלא גם מבחינת כמות היצירות המרתקות שהיא מציגה לקהל הרחב. מבחינתכם זה אירוע תרבות שאתם חייבים לראות כי מאחורי Salon D`Autome פועמת היסטוריה עשירה ששורשיה טמונים בתחילת המאה הקודמת.
את תערוכת ה- Salon D`Autome הראשונה ארגנו הנרי מטיס, ג'ורג' ראול, אנדרה דריאן ואלברט מרקט בשנת 1903, כתגובה למדיניות השמרנית של חוג האמנות הצרפתי, או בשמו המקורי "Paris Salon".
מטרתה של אותה התערוכה הייתה להציג את הקונספט החדשני של האומנות המודרנית ומאז, מדי שנה הוצגו בתערוכת Salon D`Autome יצירותיהם של האמנים שהובילו את המהפכה האומנותית. במסגרתה התגלו בין השאר הכוכבים כמו פיקאסו, מטיס, רודין וסזאן.  סלון הסתיו/יונתן דרמון
עם השנים התערוכה החלה להכיל לא רק יצירות מצוירות, אלא גם פסלים ומיצבים, עבודות זכוכית, ויצירות במגוון טכניקות.
כעת התערוכה נודדת בין המדינות ובכל שנה מוצגת במקום אחר בעולם על מנת להכיר לקהל הרחב את האמנים הצעירים ולגלות את הכישרונות המבטיחים. תוך כדי שוטטות בין המיצגים שמוצגים כעת ביפו, אפשר להיתקל באמנים עצמם ולפטפט עימם על השקפותיהם, על יצירותיהם ועל מה שמזין אותם בתהליך היצירה.
500 יצירות אמנות ישראליות
בנישה המוקדשת לאמנים ישראלים, נבנו תת מתחמים לגלריות המקומיות, אשר מציגות את אמני הבית שלהן, ויש יצירות של אמנים עצמאיים העוסקים באמנות על כל גווניה. יצירות תלת מימד של שאול כהן בולטות מאוד וכך גם הפסלים החצי ארכיטקטוניים של מרינה טיקונובה.
גלריית ברונו מציגה את יצירותיה של רחל ידיד מהאוסף Lover`s Creatures שמשדרות רכות מסתורית הניבאת מתוך האפלה ואת עבודותיה של אילנה גל שמציגות את עולמם של הילדים דרך הציורים שלהם שנבחנים בעיניי המבוגרים. היצירות של Mark David Fitoussi עשו עלי רושם עז במיוחד עם אפקט הטשטוש והעושר המרקמי. יצירותיה של מוניקה בר אל חוקרות את קימורי האופי הנשי וויקטוריה לוגינוף מציגה תמונה של יפו בפלטת צבעים סתווית.
בגזרת האמנות הצרפתית מוצגות שפע של יצירות העוסקות בבני- אדם, באורבניות ובטבע, באילומינציה של החיים ובבדידות אנושית, בקרעים נפשיים ואפילו בשואה. יש כאן יצירות פופוליסטיות ויצירות שמדברות קבלה ועולם הבא, יצירות שעוסקות בגדולתו של האמן ויצירות שמציגות שליטה מדהימה בכמה סוגי מדיומים על גבי משטח עבודה.
Salon D`Autome הוא אירוע גדול בכל קנה מידה אפשרי אשר מרכז את המפתיעים ואת המעניינים ביותר מבין אמני צרפת וישראל.
תוך כדי סיור התבוננות בהאנגר מרובה המעברים, מתגלים היבטים מרתקים של האמנות המודרנית והפלא שנוצר באמצעות שליטת האמן בחומר תוך כדי התעלות על כל מגבלה, רק על מנת לבטא את מה שמסתתר בנבכי הדמיון חסר הרסן.
|
מאת: לין לוי אורמן
