מאיה כהן / קילומטרים
גלריה צדיק ביפו
נעילה: 16.12.12
לפרטים נוספים - לחצו כאן

התחושה שאני לא באמת פה ולא באמת שם מלווה את החיים הקדחתניים שלי ומעצימה את הקיום הרוחני שניזון מתחושת הזרות המחבקת. הבינלאומיות והתנועה המתמדת בין מדינות ויבשות גורמת לאובדן הזהות המקומית שלנו. 
האם לא הרגשתם לפחות פעם אחת בחייכם שאתם לא באמת פה ולא לגמרי שם, או שאתם לא מצליחים להגדיר את מקום השייכות האמיתית שלכם? 

החופש הבלתי נדלה להיות בכל מקום, הקצב המסחרר של החיים ושל השינויים בחיים חסרי שורשיות, יוצרים תחושה שהכול מוכר מאוד וזר מאוד בו זמנית כי אנחנו פה ולא פה, אנחנו רגע אחד לגמרי כאן ובשנייה שאחרי זה כבר במקום אחר לגמרי. 
חלק ממני לחלוטין מחובר למקום הזה ולעכשיו ושאר החלקים שלי מפוזרים בכל היקום. חלקם בתוך העננים שמסמלים את התנועה הבלתי פוסקת, חלקם בים שמשתנה כל יום כמו החיים עצמם.

 
בין מדריד לתל אביב

מאיה כהן שמציגה כעת תערוכת יחיד "קילומטרים" בגלריית צדיק, לקחה את חייה המתנהלים בין מדריד לתל אביב, את הנייר ואת העננים,  יצרה מהעיסה שהתקבלה משהו חדש. 

היא יצרה מבט שונה על מקומיות, על געגועים למקום מסוים, על חשיבותו של נייר בתור מצע ליצירת אומנות ועל המשמעויות של הצילום המודפס.

 

כמו החיים בתנועה, עבודותיה של מאיה כהן מדברות על געגוע ותלישות. תלישות אנושית ואומנותית, שמתגלות ביצירותיה בצורה קצת הססנית, שברירית ועדינה. למרות  שלא הצלחתי להבין את שיטת העבודה של מאיה, החיבור עם תחושת "הבין לבין" הייתה כמעט מיידית בעת שסקרתי את יצירותיה בערב הפתיחה של התערוכה "קילומטרים".

 

בכניסה לתערוכה המוצגת בגלריה "צדיק" ביפו, נתלו ארבעה בלונים שיחד יוצרים את המספר המדויק של המרחק שמפריד בין מדריד לתל אביב -  שלושת אלפים חמש מאות ארבעים ושבע קילומטרים מלאי עננים שהולידו את התערוכה. 
מאיה כהן מספרת את סיפור החיים שלה בין מדריד לתל אביב באמצעות ניסיון להבין את הוויית התנועה של העננים.

היא מנסה להגדיר את עצמה על פי המקום והזמן, היא גוזרת את העננים שלה ומדביקה אותם מחדש, ובונה רבדים של דואליות עם שכבות של נייר מקופל ומודבק. הצילום המשועתק שוב ושוב בשחור לבן מסמל כנראה את הזהות החמקמקה כאשר משמעות הצילום ומשמעותו בתוך דפוס הולכים לאיבוד ביצירותיה.

הנייר הנטרלי מאפשר לכהן להתבטא באופן חופשי ובעיניי גם מקשה מאוד על ההבנה של היצירה. החתכים המדויקים והחיבורים הסימטריים יוצרים אצל כהן את הניגוד לתחושת השחרור שמעניקים העננים ולשחרור שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים הדואליים.

 

מאיה כהן מפרקת את העצמי שלה בתיעוד אותם הקילומטרים שמפרידים בין שתי ערים בהם היא מנהלת את חייה והיא בונה קומפוזיציות שונות שמעניקות משמעות חדשה, אבל התוצאה שמתקבלת היא עדינה וחמקמקה במקצת. אולי צילומי הזירוקס בשחור לבן הם אלה שמקשים על ביטויה של זעקת הנפש או אולי זאת התוצאה של השאיפה לאבד את ממשיות הצילום שמטשטשים אותה - בעיניי השיטה גורמת לפספוס של עומק המשמעות.

על יחסים עם עננים

תיאור תנועת העניינים באמצעות צילומי זירוקס חתוכים מודבקים ומצולמים שנית, מקופלים, משועתקים שוב משוכפלים ומודבקים תוך כדי ביטול האקספוזיציה ומציאת האקספוזיציה החדשה היא סוג של קראית תיגר למה שנראה טבעי לעשות עם מראה העננים והתחושות שהוא מייצר, אבל בתור מי שעשתה כל כך הרבה קילומטרים אוויריים, כנראה שלכהן יש יחסים שונים עם העננים שאיני יכולה להבין מתוך אהבתי הגשמית אליהם.

 

תערוכת "קילומטרים" תינעל ב-16.12.12 ועד אז אני אמשיך להרהר אודות אלפי הקילומטרים שעוברים החיים הגשמיים שלי ועל מיליוני קילומטרים נוספים של עננים שעוברים בתודעה ובמחשבות שלנו בחיפוש העצמיות הבוטה על מנת שנוכל להוציאה אל המרחבים הפתוחים ולהחזירה לתוך המסגרות שנועלות את התנועה של החיים.