ד.נ.א / D.N.A 
סיקור תערוכה קבוצתית בגלריה Tayara

לפרטים נוספים שעות פתיחת התערוכה - לחצו כאן

משמעות החומר ביצירת פריטים הסובבים אותנו היא כמשמעות הדי אן איי בקיומנו אנו. 
כפי שאנו לומדים לאהוב את עצמנו ואת האחרים למרות הפגמים הנראים והבלתי נראים שיש לכולנו, כפי שאנו ממציאים את עצמנו מחדש כל פעם על מנת למצות כל רגע בחיינו, גם לחומר מגיע את ה"רספקט" הזה על מנת שנראה אותו מעבר לקיומו הראשוני והבתולי ונזהה בו את ההמשכיות האפשרית.

 

דווקא יכולותינו לשחזר את החומר לכדי לידתה של צורה חדשה, היא זו המעניקה לו משמעות נוספת בתוך חיינו, מכיוון שלמלאכת העשייה הזו מתווסף ערך מוסף של מחזור.

 

נושא האורגני והטבעי כבר העסיקו בעבר את אייל שפרון שהגלריה שלו TAYARA מארחת כעת תערוכה קבוצתית המציגה את יצירותיהם של שפרון ושל שני אומנים צעירים נוספים מאיר כהן ותמר לוי. בתערוכה זו שפרון חוקר יחד עם עמיתיו את החומר באמצעות תהליך היצירה ותוך כדי שימת דגש על אסתטיקה.

 
האשפה חווה לידה מחודשת

שאריות אשפה, צמיגים, זבל שנסחף מהים ואבקת צמיגים מקבלים חיים בתוך יצירותיהם של האמנים ומרתק לצפות בתוצאות העבודה שלהם תוך כדי שמנסים לזהות מהו חומר הגלם המקורי, לפני שפורק למולקולות בידי האמן והורכב מחדש אל תוך מסגרת אסטטית של אומנות.

 

מדפי ברזל חלודים מקבלים משמעות כשהם נושאים על גבם את ציוריו של מאיר כהן והצמיגים הישנים הופכים לורד ענקית הניצבת על הרצפה. אומנות זו מדגישה את החיים המתועשים שלנו ואת המוצרים החד פעמיים שממלאים אותם והיא יוצרת שפה החזותית חדשה על ידי האמן שחוקר את הרבדים העמוקים של מולקולות החומר.

 

אנו רוכשים  וזורקים בקלות את תכולת חיינו והבעלות על הרכוש היא היום כנראה קצרה מאי פעם, מכיוון שאנו חיים בעידן שבו כל דבר הוא בר החלפה והתקדמות הלאה לא מצריכה שום מאמץ. יצירות המוצגות בתערוכה זו מדגישות את חוסר המודעות שלנו לחומרי הגלם שפיתוחו מגיע כיום לשיאים חדשים בזכות התעשייה המפותחת ואת היצור הזול והחסר משמעות  שמבטל כל צורך לחשוב על החומר כעל בעל משמעות.

 

אנו עצמנו לא שונים בהרבה מהחומר בידיו של האמן, הרי אנו מושפעים מהטבע ומהזמן והזקנה מובילה אותנו אל שולי החברה, כי אנו חיים בעולם שמעצים את הנעורים ואת האסטטיקה לפעמים עד כדי גיחוך. 

גם אנחנו כמו מאיר כהן אשר באמצעות חומרים כימיים מנסה לעצור את הזדקנות החומר, מרוקנים אל תוכנו כל דבר שעלול בטעות להבטיח לנו אריכות חיים או לפחות מראה צעיר ורענן יותר. תמר לוי יוצרת סביבה אסתטית לצילומי האשפה שהיא מוצאת על חופי הים, זרוקה ולא נדרשת על ידי אף אחד. בני אדם פונים אל הכירורגיה האסטטית על מנת להסב לעצמם קצת נחת עם מראה צעיר יותר שמעורר היום הערצה עזה.

 

אם נחפור עוד טיפה פנימה נמצא כי היחס שלנו אל עצמנו דומה ליחס שלנו לחומר. שפרון, לוי וכהן מנסים לעשות את זה אחרת ויצירותיהם ניחנו באותנטיות כשהם מבליטים דווקא את החומר ולא את הצורה, להבדיל ליחסו של האדם לעצמו ולאחר שעומד מולו. מוות הוא בלתי נמנע גם בחיים שלנו וגם בחיי החומר, שימוש חוזר ושחזור הן עשייה יפה כי עשייה זו נוגדת את גזירתה של הטבע ומעצימה את יכולות האדם. יצירת הדימויים של כהן על גבי חומר חלוד מוסיפה להם את הקסם של מראה בר חלוף והפורטרטים שהוא מצייר על גבי החלודה נראים כאילו עוד שנייה כבר לא יהיו עוד.

 

יצירותיו של אייל שפרון נראות כמו סדנה לפירוק והרכבה של מולקולות החומר, עבודותיה של לוי מעניקות מגע של סטריליות לאשפה וכהן מצליח ליצור על גבי חלודה הבעה אנושית. הדי אן איי האנושי שמרכיב את הייחודיות של כל אחד מאיתנו, גם הוא נתון כעת בתוך זכוכית המגדלת של ניסוי ותהייה בידי המדע. אז כיצד אם כך אנו שונים מהחומר שהוא כמו חומר בידי האמן שמחפש לו משמעות חדשה באמצעות פירוקו והרכבתו המחודשת?