נעילה: 26.1.2013

בתור כתבת בתחום התרבות קורה לא מעט שאני עומדת בפני משימה בלתי אפשרית של פענוח יצירותיו של אמן. 
הידיעה כי בכל יצירה מושקעים מחשבות וזמן עבודה רב גורמים לי לאי נוחות במיוחד אם אני לא מצליחה להבין דבר.  
המשימה הקשה ביותר שנתקלתי בה עד כה הוטלה עליי בעת ביקור שלי בערב פתיחה חגיגי של תערוכת "מ(ו)אזין" בגלריית קיימא. 

הסיבה לדעתי טמונה בכך שיש דברים שקיומם נפרד ממילים. בוודאי תסכימו איתי עם קביעה כי ישנם דברים ובמיוחד יצירות אמנות, שלא אמורות להיות מתוארות במילים - יפות ככל שיהיו. יש יצירות אומנות שנועדו על מנת להשאיר את הצופה עומד מרותק וחסר מילים (למרות שהוא לא בטוח שהוא מבין מול מה הוא עומד בדיוק), וזו בערך הייתה חוויתי מתערוכה זו המעצימה את כוחה של האמנות על פני קיום אנושי יום יומי.

 

מואזין הוא עובד מסגד אשר קורא לתפילות חמש פעמים ביום. שם זה נבחר בגלל הקרבה למסגדי יפו אשר מזכירים את ההיסטוריה של המרחב בו ממוקמת גלריית קיימא והנושא של התערוכה נע סביב התפר שבין המוכר לזר, בין הנראה לבלתי נראה, בין האמיתי למזויף. 
מוצגים בה עבודתם פורצי גבולות הדמיון של ארבעה אומנים אשר עובדים יחד זה כמה שנים, תוך כדי יצירת האינדיבידואליות, לצד מכנה קבוצתי משותף.

 
על אנטנות סלולריות ושאריות יונים

בכניסה לגלריה, ניצבת לה אנטנה סלולארית. אותה אנטנה שאנו חולפים על פני עשרות כמוה מדי יום במעין סוג של רוטינה ובלי להתייחס להימצאותן בקרבנו, מקבלת כאן משמעות שונה. היא יוצרת את תחושת הקטנות שלנו לעומת ההתמכרות לזמינות ומיידיות בחיינו שעל האנטנה הזאת לספק. 
היא מגדירה את הפרופורציה של התמכרותנו לעומת המחסור בתחושת מועקה כלשהי לנוכח מפלצות הטכנולוגיה שנמצאות בכל מקום. אין אנו רואים אותן כי מבטנו לא מחפש אותן במרחבים העירוניים שבהם תקשורת, מהירות ומיידיות קודמים לכל. 
צחי חכמון שהציב אותה כאן חושף את פלישת האנטנה למרחב המחייה שלנו תוך כדי שהיא קושרת אותנו באזיקי הזמינות.

 

הצלם יותם פרום מציג בתערוכה זו תצלומים של נופים המשלבים בין מראות טבע לתחושת נטישה שמשתלטת על מרחבים ריקים. תחושת הנטישה הזו מבליטה את הגיחוך של בני האדם כאשר הם נותנים לחפצים לדבר "בהדרם ובנוכחותם" על פי דבריה של עוצרת התערוכה מרי שק.

צילומו "אדום", על אף שלא הצלחתי לקשר בין השם לנוף המצולם גם אחרי שניסיתי להשתחרר מכל העקבות, הכניסה אותי למצב של טרום תרדמת או "שאנטי", בעודי עומדת עם עיניים פקוחות. 

הסלע העצום שמצולם כשסביבו חולות מדבר הוא התגלמות של כל היופי של הטבע ושל השחרור מחפצים שמאפשר צלילה לתוך השקט של הריק. המרחב בצילום זה כאילו נכבש על ידי אינסופיות וממשיך הרבה מעבר למרחב המצולם.

 

בעבודת הווידיאו של אייל סגל "מהומות קולומבה" מצולם מבנה שננטש על ידי בני אדם ונכבש על ידי להקת יונים. גם כאן המרחב השתנה ללא היכר ממבנה ארכיטקטוני לזירת הרפש המלאה בנוצות של יונים. 
משמעותו של מרחב זה שונה אפילו יותר ממראו החיצוני והצילום של סגל מתעד את השינוי הזה. המטאפורה של פלישת האדם אל המקומות הלא טבעיים לו ניכרת מאוד כאן בגלל צילום שלא מרחם על הצופה ומתעד את כל מה שהציפורים הפולשות גרמו למבנה הנטוש.

 

סיגלית לנדאו היא אמנית העוסקת במרחב כבר למעלה מ-20 שנה ויצירותיה משסעות אותו. היא עוסקת בנרטיבים ובמיתולוגיה באמצעות חפצים והיא מציגה בקומה השנייה של קיימא שתי עבודות ווידיאו ופסל. 

בעבודת הווידיאו "שלג ערבי" מצולם צמר גפן מתוק נלעס על ידי אדם, מסתובב סחור סחור כמו כדי ליצור חניתה ושירתה של אול כולתום ברקע. זוהי עבודה שפורצת את מרחב הפרטיות, היא  נוטפת מיניות והצבתו של הפסל "רסקו" לידה, מבליטה את הנימה המינית אפילו עוד יותר מכיוון שהפסל מציג שתי דמויות כשאחת רכונה מעל השנייה. 

שתי היצירות הנמצאות באותו החלל קורעות אותו לגזרים כשהן בודקות את הגבולות הנפשיים של הצופה. הכריעה של הפסל יכולה להתפרש גם כפגיעות, לעיסה של צמר גפן עלולה להפרש כמעשה ילדותי חסר מודעות אך יחד, זה לצד זה, הם יוצרים עיוות שבועט בבטן.

 

עבודת הווידיאו הנוספת של לנדאו "EYE DRUM" מציגה עין סוריאליסטית בעלת קרנית מתחלפת. מצלמה פולשנית? עין חדורת הבאה שעוקבת אחרינו ומבטלת את הפרטיות שלנו? אבסורד אקזיסטנציאלי המוצג בתערוכה זאת הוא בלתי נראה אם מתייחסים עליו כאל חלק מהרוטינה אבל, אך בו ברגע שבו מתחילים לשים לב אליו, הוא מתחיל להעיק.

ראוי לציין כאן לשבח את ההצלחה בהתאמת שטחה של הגלריה להצגת התערוכה הייחודית הזו,  שדנה בהגדרה מחדש של חללים תוך כדי שהיא הופכת את חלליה למשהו אחר. 

תערוכת "מ(ו)אזין" עושה את העובדה זה בצורה מתוחכמת ומעוררת התפעלות כי קיימא לא נראית כתמול שלשום, היא מרחב שפוגש את מבטו של הצופה ומנסה לאורר תחושות בטן חזקות שלא נוכל לפסוח על פניהן. 
אותה תחושת בטן שעימה יצאתי מהתערוכה, לחשה לי עמוק בפנים שאיני יודעת דבר על העולם הזה ועל האומנות הרבגונית המתקיימת בו.