לא שמעתי עד כה על המחזאי ווג'די מועוואד ובחיפוש חומר עליו לא מצאתי הרבה.

הוא בן 41, מנהל כיום תיאטרון צרפתי במונטריאול, אליה היגר לאחר שהות של כמה שנים בצרפת.

המחזה מבוסס על זיכרונותיו מהיותו ילד, בזמן מלחמת האזרחים בלבנון.

 

זו, ללא ספק הצגה חזקה, מרשימה ומרתקת, המבוצעת מצוין על ידי תלמידי השנה השלישית של הסטודיו.

המחזה אמור להיות ריאליסטי - חוויות של המחזאי ממלחמת האזרחים, אך ככזה יש איתו בעיה.

אם הוא ריאליסטי אנו צריכים להאמין  לדברים המסופרים. הוא מתאר דברים שקרו. ההתרחשויות חייבות להיות מתקבלות על הדעת.

ב"שרופים" המחזאי הכניס בטרגדיה שכתב את כל מה שכבר נכתב בטרגדיות היוניות המפורסמות השונות, אך עם הבדל אחד: כאן הכל נמצא במחזה אחד.

 

קשה להאמין לכל המיקריות הזו, קשה להאמין שהכל קרה ואמיתי.

מה אין במחזה? אכזריות, גלוי עריות בכל הצרופים האפשריים, עד שנדמה לך שאתה צופה בסיפור מ"אלף לילה ולילה". קצת פחות דמיון וקצת פחות מקריות היו רק מועילות למחזה ולאמינות שלו.

 

ביים את המחזה מיכאל רונן, ישראלי יליד ירושלים שלא היתה מוכרת לי אף עבודת בימוי שלו בתיאטראות המקצועיים בארץ.

הוא ביים, ככתוב בביוגרפיה שלו שמצאתי,באנגליה גרמניה ובארצות נוספות.

 

הבימוי של "שרופים", כמו המחזה עצמו, קצת בעיתי.

הוא לא ממוקד מספיק. לוקח לצופה זמן רב עד שהוא מקשר את כל חלקי העלילה.

אמנם בימוי כזה מחזיק את הצופה במתח, אך כאן הוא פוגע ברצף העלילתי. גם פיצול  דמותה של האם נאוואל בין 4 שחקניות כבת 15, 19, 40 ו- 60, לא עזר להבנת העלילה ורק סירבל אותה.

עם זאת, יש לציין שכל ארבעת הדמויות שוחקו היטב ע"י ארבעת השחקניות שגילמו אותן.

 

גם אם כתוב כך בתמליל של המחזה, מיותר היה לדעתי ל"עקוץ" את ישראל ולתת למחזה גוון פוליטי מרומז נגד ישראל.

המחזה תיאר בפרוטרוט את אכזריות הפלנגות בלבנון ואת אי האנושיות בהתנהגותם ולא היה צורך וטעם להכניס את המשפט שהשכנה מהדרום עזרה להם .

 

כל מרכיבי ההצגה היו טובים מאוד כל אחד בשטחו הוא: העברית - דורי פרנס, תפאורה ותלבושות - אפרת ערבות - רעיון טוב היה לבנות משטח עולה ויורד ולהשתמש בו בכמה סצינות, תאורה - מרטין עדין, מוסיקה מקורית - איציק שושן ותפקידים אחרים.

 

טוב עשה הבמאי שהכניס לאתנחתאות משעשעות, מוסיקליות, בידוריות וריקודיות בתוך העלילה, דבר שנתן אפשרות לקהל לעכל היטב את המעשים האכזריים המתוארים במחזה.

 

תוכן המחזה בקיצור נמרץ הוא כזה:

נוטריון מקריא לתאומים - בן ובת, את צוואת אמם נאוואל. לאחר קבלת הוראות הקבורה של האם, הבת מצווה להעביר מכתב לאביה שנחשב כמת והבן מצווה להעביר מכתב לאחיו, שלא ידעו שקיים.

התאומים יוצאים למסע כדי לנסות ולמסור את המעטפות ותוך כדי המסע מתגלים נסיבות לידתם, חייה האמיתיים של אמם והסיבה לצוואה המשונה.

 

בהצגה תפקידים ראשיים בודדים. כל שאר התפקידים היו בעצם אפיזודיים. כולם ביצעו את המוטל עליהם בצורה הטובה ביותר. אציין רק כמה מהם שבלטו במיוחד:

סימון-עדו ברטל, כבנה של נאוואל, היה טוב מאוד. הוא שיחק בביטחון, ברגש, בזעם מובן.

תחילה הזדעזע מצוואת אמו, אך נרגע כאשר נודעו לו המניעים שהובילו לאשר כתבה בצוואתה. הוא ביטא שינוי זה היטב במשחקו.

ז'אן - אחותו התאומה - לי ברטל, היתה שקטה, רגשנית, נכנעת ,ההולכת אחרי אחיה, כשהרגש של בת נשאר גם ברגעים הקשים של קריאת הצוואה.

הנוטריון - אורי אוריין, היה רציני ומכובד כיאה לאיש החוק.

אנטואן - אלון לוי, היה מעולה בתפקידו כאמן וברגעים המעטים ששיחק כאדם מהשורה.

סאוודה - חווה טיזזו, היתה טובה מאוד ועם דיקציה נכונה, דיברה ברגש, בהבנה וקצת בפאתוס.

וואהאב -מיכאל אלוני, היה טוב אך יותר מדי אימפולסיבי ופחות מדי רגשי.

 

 

היה זה ניסיון מעניין ומוצלח של הסטודיו להעלות מחזה של מחזאי לבנוני לא מוכר לקהל הישראלי ולהכיר לנו מחזאות שאנו לא מודעים לה.

 

לראות או לא לראות: מומלץ. ביצוע טוב עם הסתייגויות שלא מפריעות להנאה המלאה מההצגה.