בעידן הרוּחְניוּת, כשכל מצורע וזב חוטם מכריז על עצמו עושה נסים, מרפא חולים או מגרש שדים, עניינה אותי הצגת תיאטרון הסמטה, 'הדיבוק-בין שני עולמות'.

מדוע? מכיוון שרציתי לדעת כיצד יעבוד מחזה גדוש עד לעייפה בסימבולים יהודים, תכנים קבליים ושאר פירות וירקות לתקופתנו אנו, רו"ל עידן האקוואריוס, אותו עידן רוחני בו נפתחו שערי שמים וכל התורות יורדות על העולם... סקרן אותי לראות איך יגישו את סיפור אהבתם הטחון עד עפר של לאה וחנן.

רז נוסף היה לי, תיאטרון הסמטה אינו בנוי להפקות ענק, הוא אינטימי, סגור בפני קהל רחב, שלא לדבר על להקת כלייזמרים שתלווה חתונתה של לאה או עדת רבנים תוקעי שופרות שיוציאו את הדיבוק ואת נשמתה...  

 

'דער דיבוק- צװישן צװײ װעלטן' של תיאטרון הסמטה צריך היה להכנס לנעלים גדולות ואולי אשתמש במינוחים קולוסאליים מזה, להתמודד עם אדריכלי תרבות ישראל בהם חיים נחמן ביאליק וחנה רובינא, לעמוד מול עמודי תווך בתולדות עמנו כש. אָנְסְקי וליאונרד ברנשטיין, להתעמת עם ארון הספרים היהודי ולצאת מכל המשא הנורא והעצום הזה בשלום...  

 

יצירתו של שמואל שוחט מעמיסה את השק האדיר והנורא, 'הדיבוק' וחובטת בו ללא רחם, מטלטלת את הזיכרון הקולקטיבי מהתלת ומתבדחת בו, מה קרה לטקסט? רובינא בטח מתהפכת בקברה ויש סכנה שחנן לא יצליח להבין כי עליו לצאת מגופת לאה... שוחט משיל ללא רחם את העברית הארכאית ומלביש את 'הדיבוק' למאה העשרים ואחת, שוחט מבין כי מגרשי שדים בתקופתנו לא יכולים להראות או להישמע כתמול שלשום, אין להם מקום רציני בתרבותנו שלא לדבר על מכובד. שוחט יודע אל מי הוא פונה, ראינו את 'מגרש השדים', מייקל ג'קסון הדהים אותנו ב'מותחן', טעמנו זכר קולה המהדהד מבטא רוסי כבד של רובינא, הקהל שבע. שוחט, מגיש את הדיבוק בשפה עדכנית וקולחת, מעירו מן המתים ונותן בו רוח חיים חדשה ורעננה. הדיבוק צא! לדרך חדשה.

 

שוחט מפרק את המחזה, בטקסט מכניס הומור, אל הבמה מצרף בובות, את השחקנים מלהק בבימוי. עליונים כתחתונים, קדושה מעורבת בחול, יגון המחזה מהול בדיחותא על השטעטל, רבנים וכל פרה קדושה אחרת. העולם הוא במה ושחקניו הם בובות, מנשה, נחמן והרב מנדל הפכו חבובות.

   

לאה וחנן, מריונטות ללא חוט, נעים לקצב המנגינה והמחזה, תלושים מהמציאות, אינם פוצים פה, רומן בפנטומימה לשני גלמים שאחרים החליטו בשבילם קורות חייהם. בובותיהם עשויות מלאכת מחשבת אקספרסיוניסטית העונה לצורת ההפקה המקורית, איפורם של השחקנים מדבר באותה השפה.

אילת שדמון פישר- לאה, נמרוד אייזנברג- חנן, מלהטטים בין שני עולמות. 

 

 ירון סנצ'ו גושן- הרב עזריאל, קומדיאנט המפגין הופעה וירטואוזית, אין גֶג החומק או נעלם ממנו, הרב עזריאל אף פעם לא נשמע כל כך אנושי, אנו מתנועעים עימו לקצב תקיעות השופר ורועדים מצחוק ודמע לשמע קריאותיו לאביו... גושן מתנועע על הבמה כפנתר, מאופר בכבדות ליצנית, לוקח את דמויותיו אל הקומדיה דל-ארטה עד כי לרגעים נדמה שלאה וחנן אינם מסמר הערב...  

 

הבמה נענית לכל רצונות השחקנים, ניכר כי עבודת הצוות בנתה אותה ולא להיפך וזה טוב. מספר השחקנים המועט כמו גם פשטות ההפקה נעלמים מעיני הצופה בדקה הראשונה. 

המחזה העכשווי פונה אל הצופה, הבימוי המשותף מכבד את השחקנים ואלו ממלאים את החלל בויטאליות בלתי פוסקת ובמשחק משובח. כל זאת משרת את המתבונן להיסחף מחדש אל סיפורם הנוגע ללב של לאה וחנן. אל תחכו שהדיבוק יצא, צאו אליו...