בסדרת פסלי אבן מאחד רועי גבעתי את כוח האבן עם החספוס הקונקרטי והאבסטרקטיות של הטבע.

שהות ולימוד סיתות ורסטורציה במשך עשר שנים בקררה איטליה, הכשירו את גבעתי לעבוד, להתמודד ולהסתגל לתכונות האבן.

קררה הבנויה ליד מחצבות שיש,היא עיר הבנויה כולה שיש ומשמשת הן כמקום המֵשָמר, חוקר, מעתיק ומשחזר את מורשת הפיסול באבן והן כעיר תעשיה למשחות שיניים ולתרופות המכילות סידן. הדואליות האמנותית-קונקרטית הזו משפיעה על הלך המחשבה של גבעתי בבואו אל האבן.

גבעתי מתמסר לאבן, נכנע לה. יודע שהוא לא יכול להתעקש על צורה הקבועה בראשו כי נגיעה שגויה עשויה לפוצץ ולפורר את האבן. הטיפול העדין בחומר הקשה מביא אותו ליצור דימויים המתארים את האיזון: פנים כלואות  בחומר, בלון מעופף, שורשי עץ הזית משתרגים וכו'.

שיש קררה המככב מעמוד טריאנוס בפנתאון ברומא, דרך הדואומוופסל דוד בפירנצה ועד המרבל ארץ' בלונדון הוא סלע מותמר-נוצר מאבן ששינויים כימיים קרו בה כתוצאה מתנאים קיצוניים. המטמורפוזה  קורית כסוד בטבע בלי משים. 

כאשר גבעתי מפסל באבן המכילה סדקים, נימים, צבעים ומינרלים, הוא מודע שהיא תוצר של שינוי בין אלפי שנים בטבע.בפסליו הנראים מבחוץ כאבן לא מעובדת, מחבר גבעתי את תחושת הסוד המתרחש באין רואה בטבע, עם תהליך הזיקוק הרוחני שעובר על האמן בעבודתו עם האבן.

המגנט והמינרלים שגבעתי שותל באבן משפיעים על הצורות הנוצרות בתהליך הבריאה הפיסולי. המגנט שבדרך כלל יוצר איזשהו סדר בעולם, מקיים כאוס קטן בתוך הפסל וכך יוצא שהדימוי משתנה עם הזמן, התאורה ובין צופה לצופה.