אמן כמו רועי גבעתי טרם יצא לי לפגוש. הוא משליך ממנו והלאה את סודותיו ובמקומם (או סביבם) בונה פסלים מרהיבים. כבר מהתרשמות חיצונית גבעתי לא נראה או מתנהג כמו אמן טיפוסי.

כמובן שחיצוניותו והתנהגותו של אמן לא אמורות להיות קשורות בשום צורה לביקורת האמנות שהתבקשתי לכתוב בעת ביקורי בפתיחה של התערוכה "רוח החומר" המוצגת כעת באחת הגלריות האהובות עליי ביפו - גלריית "צדיק". 
ובכל זאת, נראה לי מיוחד מספיק ומאוד ראוי לציון - רועי נראה ומתנהג לא כמו פרסונה אומנותית מרוחקת, ריחוק שאצל האמנים האחרים נועד על מנת לשמור על ה"סודיות האמנותית". הוא הסתובב בפתיחה של התערוכה שלו בחופשיות מעוררת פליאה כשהוא נושא בידיו את הילד החמוד שלו, והשרה אווירה נחמדה ומרעננת בו זמנית. לא שהעזתי לגשת אליו אבל מי יודע, אולי בתערוכה הבאה.

הפסלים המוצגים בתערוכה, הם בעיניי ההתגלמות של החיבור בין הרוח והחומר. מסביב נמצא החומר, הנראה כאילו התמסר לחלוטין לידיו של האמן ומבפנים נבנית יצירה סודית חבויה, הנגלית רק אם אנחנו המתבוננים, נהפוך למציצנים חצופים ונתבונן לתוכם פנימה. בעצם, הרשו לי לתקן- לא בכל הפסלים הסוד מסתתר בפנים, יש גם כאלה שסודם הכמוס מתבלט דווקא על גבי הצד החיצוני של הפסל. אבל אם יש כאן קריאה להפעיל את סטיית המציצנות שחייה בכולנו, אז למה שלא נהנה ממנה עד הסוף? וכך אכן עשיתי, הסתובבתי בין האורחים המכובדים שהוזמנו לפתיחה והצצתי.

לידתו המחודשת של החומר

הפסלים בתערוכה עשויים משיש, מעלי זהב ואבן טרברטינה, ממגנט ואפילו מעץ הזית אבל את כולם רועי גבעתי מפרק ומרכיב מחדש, על מנת להעניק לכל אחד מהם משמעות חדשה. החומר נמוג בידי האמן ונולד מחדש בצורתו החדשה וכבר אי אפשר להמשיך ולהתייחס אליו כמו לחומר ממשי.

בתערוכה החומר מתעלה על כל תכונותיו והופך לקיום בפני עצמו. שש שנות לימודים בקררה (עיר איטלקית הבנויה כולה משיש שלידה מחצבות השיש המפורסמות של איטליה) הפכו את רועי לאלכימאי האבנים ולהם לא נותר, אלא להתמסר לו ולהפוך למה שהוא רוצה שהם יהיו. כמו הסודות המתרחשים בטבע ואשר אחראיים על יצירת האבנים והפגמים שמאפיינים את הייחודיות שלהם, כך גם רועי, מחביא בתוך כל אחד מהפסלים שלו את הסוד שמתרחש בתוך אבן ויוצר אצל המתבונן את הפליאה מעצם גילויו.

אוצרת התערוכה חנה קומן טוענת כי "בסדרת פסלי אבן מאחד רועי גבעתי את כוח האבן עם החספוס הקונקרטי והאבסטרקטי של החומר", אני לא אתווכח, אך ברצוני אולי קצת לפשט, כי מה שאני ראיתי בתערוכה של הפסלים המרהיבים האלה, היא האנשה.
 
כשמתבוננים בפסלים אלה, נדמה שאפשר לראות את נשימתם. הם פועמים וחיים והאבן שממנה הם עשויים, מקבלת תכונות לא שגרתיות ביחס לאבן, ואני מתכוונת לרכות, חלקלקות, עומק ותנועה. התנועה הזו הופכת את הפסלים של רועי לחיים כל כך,והיא מאגית והיא אדירה עוד יותר כאשר בתוכה מסתתר גם איזה סוד.