הסיפור "עלילות גלגמש" נחשב כאחת מהיצירות הספרותיות הקדומות ביותר בתולדות האנושות, אשר נכתבה בשנת 2000 לפנה"ס לערך, ותיארה את קורותיו של גלגמש, מלך ארך בדרום מסופוטמיה.
במאה ה- 19 נמצא הסיפור בחורבות העיר נינווה שבאשור, אם כי נראה שהיה ידוע לכלל עוד קודם לכן.
בהשראת ספרה של ש. שפרה, נכתב מחזה ע"י גדעונה רז-עיסא, וההצגה "גלגולי גלגמש" הועלתה בפסטיבל חיפה להצגות ילדים אשר התקיים במהלך חול המועד פסח האחרון. ההצגה אף קטפה בין השאר את פרס ההצגה הטובה ביותר.
מדובר בהצגה אשר מיועדת לבני 5 ומעלה, ומאז הפסטיבל בחיפה היא מועלית ברחבי הארץ בהפקת התיאטרון הערבי-עברי ביפו.

ע"פ האגדה, גלגמש היה שילוב של שליש אדם ושל שני שלישים אל. חלומו היה להקים חומה כדי שתגן על בני ארצו, אשר איש לא יהיה מסוגל להפילה ועל כן הוא הרבה להעביד את בני ארצו יומם ולילה.
דבר זה אשר גרם להם למרמור רב, מה גם שגלגמש ניסה לנצל את זכות הלילה הראשון עם נשותיהם. לפיכך הם התפללו לאלה אורורו, שתקים לגלגמש יריב ראוי.
היא נענתה ויצרה יצור פראי בשם אנכידו, אשר לבסוף נלחם עם גלגמש, וידו של האחרון הייתה על העליונה.

יחד עם זאת, נוצרה ביניהם ידידות מיוחדת.
יחד הם נלחמו במפלצת חומבבה שאיימה על הממלכה, ובסופו של דבר הביסו אותה. בסופו של דבר אנכידו מת, וגלגלמש הביע צער רב על כך.

המחזה "גלגולי גלגמש" מאת גדעונה רז-עיסא מתאר את סיפורו של גלגמש והופך את הסיפור הכתוב לתיאטרון סיפור, רצוף בחרוזים ובשירים ומלא קצב.
במסגרת עלילת המחזה, גלגמש, מלך ארך, היה שבע ניצחונות ואיש לא הצליח להביסו, אולם הם לא הצליחו לשמח אותו, והוא הפך לבודד, משועמם ורודף מלחמות.
ליצנית החצר, שמחת, כבר לא הצחיקה אתו יותר, עד אשר לכדו עבורו את אנכידו, אשר לימד אותו את כוחה של החברות וכוחו של הרגש.

המחזה עצמו כתוב בצורה טובה וקליטה במיוחד עבור ילדים, דבר אשר בא לידי ביטוי בחריזה ובשירים לכל אורך המחזה ובהחלט מצליח להעביר את המסר עד לאחרון היושבים בקהל.

נורמן עיסא ביים הצגה מינימליסטית, תוך שימוש יצירתי ועשיר באביזרים פשוטים למדי, כך שהסיפור נשען על יכולותיהם הפיסיות והמשחקיות של השחקנים אשר משתתפים בהצגה ולכן הוא זכה בפרס הבמאי במסגרת פסטיבל הצגות הילדים בחיפה. 

נפלא לראות כיצד באמצעות גלילי קרטון, תנועה, קולות, צלילים ושינויים במיקומם של אביזרים פשוטים על הבמה, מצליחים להגיע להישג משמעותי ומיוחד אשר בסופו של דבר מטרתו היא העברת מסר לילדים.
יצוין, כי אם בד"כ הצגות ילדים מאופיינות בתלבושות ססגוניות ובמיטב אביזרי הבמה, התוצאה במקרה זה אינה נופלת מהאחרות, אלא להיפך - מלאה בקסם ובייחודיות שאין דומים לה, ובד"כ מתאימה לקהל מבוגר יותר.
יחד עם זאת, לא היה ילד (ומבוגר) בקהל אשר לא גילה בהצגה עניין לכל אורכה, ולמעשה, אין בה רגע משעמם.

התפאורה אשר עוצבה ע"י אופיר חזן הייתה פשוטה ומתאימה לתפיסתו של הבמאי - מסך עליו מודפסות ארבע דמויות, בצירוף ארבעה גרמי מדרגות שמיקומם שונה בין תמונה לתמונה וכך נוצרו כיסא מלך, סלעים, צוקים ועוד.

התלבושות אשר עוצבו ע"י אופיר חזן היו יפות ובעיקר אפשרו מודולריות עבור הדמויות, המגולמות ע"י שחקן אחד.
כמו כן, הייתה התאמה טובה של הצבעים בתלבושות לאופיין של הדמויות. כך למשל שמחת הליצנית לבשה בגדים בגוונים כתומים, הצייד לבש בגדים בגוונים אפורים, ואנכידו שהוא יצור פראי לבש בגדים בגוונים חומים.

התאורה שעיצב זיו וולושין הייתה יפה מאוד, מאחר שהצליחה לספר את המסתורין הדרוש ולהעצים את המתח ע"פ הצורך ולא בכדי מספר ילדים התכווצו בכסאותיהם.
יצוין, כי ההצגה זכתה גם בפרס עיצוב התאורה במסגרת פסטיבל הצגות הילדים בחיפה.

המוסיקה של שי אלון התאימה היטב לעלילה, ואף היה לה חלק בלתי נפרד ביצירת העניין והמתח לאורך ההצגה. יחד עם זאת, יצוין, כי איכות הקול לאורך חלקה הראשון של ההצגה לקתה בחסר, ובהחלט יש מקום לשיפור בעניין.

מומו טרלובסקי, בתפקיד גלגמש, היה טוב מאוד והביא לידי ביטוי בצורה יפה את השינוי שעבר גלגמש, מזה שרדף אחר המלחמה, לזה שמשכין שלום בין נצים ועל כתפיו, למעשה, מחזיק את מוסר ההשכל מההצגה.
רביע חורי בתפקיד אנכידו היה טוב מאוד, בזכות היכולת שלו לסגל את שפת הגוף ואת התנועה הפראית, דבר אשר הצליח ליצור דמות אמינה, אם כי התקשה לעתים בטקסט.

שני שחקנים צעירים ומוכשרים מצליחים לשמר את העניין לכל אורך ההצגה ומפגינים יכולות גבוהות במיוחד -  אמיר הלל בתפקיד הצייד ובתפקיד חומבבה ואניטל אלבחר בתפקיד שמחת.
אמיר הלל גילם היטב את שתי הדמויות - הצייד וחומבבה, תוך שהוא מביא לידי ביטוי יכולות פיסיות ותנועתיות מרשימות במיוחד ובנוסף מבצע את השירים בצורה מצוינת.
אניטל אלבחר גילמה את דמותה של שמחת בצורה מצוינת ויצקה לתוך התפקיד הומור רב כיאה לליצנית, תוך שימוש מרשים בהבעות פנים ובאינטונציה וכן ביצעה את השירים ברגש ובאינטרפרטציה ייחודית משלה.

לסיכום : הצגה עשויה היטב, אשר הופכת את האגדה עתיקת היומין לביצוע בימתי מרתק, ולמרות שמדובר בהצגת ילדים, גם המבוגרים יהנו ממנה. מומלץ בחום!