במסגרת פסטיבל "פותחים במה", אשר מתקיים בחסות תיאטרון בית ליסין זו השנה העשירית, הועלתה ההצגה המוסיקלית "תמונות יפואיות" כמופע פתיחה של הפסטיבל, בביצוע שחקנים אשר נמנים על קבוצת הצעירים של תיאטרון בית ליסין.
ההצגה מבוססת על ספרו של מנחם תלמי, "תמונות יפואיות", אשר יצא לאור בשנת 1979 וקיבץ את הטורים שכתב תלמי בעיתון "מעריב".
בהמשך יצאו לאור ספרים נוספים אשר הכילו סיפורים קצרים באותה המתכונת.
 באמצע שנות התשעים גם הפך הספר לסדרת טלוויזיה בכיכובם של אורנה בנאי,  אריה אליאס, שמיל בן ארי ואחרים.

הסיפורים מתארים את ההווי של העיר יפו, הנוגע בעיקר לעולמם של הגברים ונסבים סביב ריצוי עונש מאסר בכלא, מעשי עבריינות ועוד. ע"פ רוב תהיה בספורים איזו פואנטה.
בסיפורים אלו משובצות דמויות ססגוניות ומגוונות אשר מתאפיינות בחוכמת חיים - רוזה אל מלא רחמים, חיים פצע, חצ'ורה הזקנה, ברכה אמבולנס, חזוקה ואחרות, דמויות אשר נוהגות להשתמש באוצר מילים ובסלנג עברייניים ובביטויים אשר מיוחסים למילים, בעלות משמעות שאינה הולמת.
במופע משובצים שירי אריס סאן, שירי יפו ושירי עליזה עזיקרי.

 

הבימוי והעיבוד של שמעון מימרן היו טובים מאוד והצליחו למצות בצורה מצוינת ומעל לכל קומית, את הפואנטה בסיפוריו של תלמי.
הוא עיצב יחד עם השחקנים דמויות רב-גוניות, מרתקות וקומיות, אשר מביאות אל הצופה בקהל את ההווי המיוחד של העיר יפו ואת ההבדלים המשמעותיים בינה לבין שכנתה תל אביב, שתיים אשר לימים הפכו לעיר אחת.
העיבוד - שכלל את שזירת השירים בין הסיפורים - הוסיף קצב ועניין למופע, ומעבר לכך עטף את השירים באווירה נוסטלגית וקסומה.
כל זאת במתווה פשטני ומינימליסטי, אשר נסמך על יכולות המשחק והשירה של המשתתפים - ובצדק.

 
חלק בלתי נפרד מההצגה הוא הניהול המוסיקלי המצוין של אמיר לקנר, אשר מאזן באופן ראוי לשבח בין נאמנות לביצוע המקורי והנוסטלגי, לבין רעננות ומקצב צעיר וייחודי.
בכל אחד מהעיבודים לשירים שבוצעו הביא לקנר את הניואנסים הייחודיים שלו. אין ספק שמדובר במוסיקאי ויוצר מוכשר.
ההצגה מלווה בתזמורת: אמיר לקנר (קלידים), מאור שוורצברג (גיטרות), עידית דביר (כלי הקשה) ואורחת מיוחדת - אהובה עוזרי - אשר הפליאה בנגינה מרשימה.
בין השירים שבוצעו במסגרת המופע: "זוהי יפו", "בחיים הכל עובר", "יפו", "סיגל", "נערה ממש אוצר" ועוד...

 

התפאורה שעיצב ניב מנור התאימה לקו המנחה של הבמאי.
מדובר בתפאורה מינימליסטית המשרתת את צרכי ההצגה - שולחנות וכיסאות בתוך בית קפה יפואי, המוזזים בהתאם לצורך.
לצד התפאורה עוצבה תאורה טובה ע"י דולב ציגל.
התלבושות שבחרו טל-יה יהלומי וגלעד קמחי התאימו היטב לכל אחת ואחת מהדמויות וכללו בין השאר מרכיבים סטריאוטיפיים אשר קושרו היטב אליהן, ויתרה מזאת - בפשטותן של התלבושות הומחש היטב מהם סוגי האוכלוסיה והסביבה המתוארים בהצגה.
על התנועה היה אחראי גלעד קמחי, והיא הותאמה לאופיה של ההצגה.

 

בהצגה משתתפים חמישה שחקנים (אופיר וייל, יניב לוי, קובי מורסיאנו, גיא מסיקה, אבי סלמה) ושתי שחקניות (דקלה הדר, הילה זיתון), אשר הביאו לידי ביטוי יכולות משחק מצוינות, ע"י גילום מגוון רחב של דמויות צבעוניות בעלות מאפיינים ייחודיים, אך גם שונות זו מזו באופן קיצוני.
הם הרשימו ביכולותיהם הקוליות בביצועים נהדרים של השירים, אשר שובצו בהצגה.
כל אחד ואחת מהם הפגין יכולות קומיות מרשימות, אשר הביאו אל הקהל בידור במיטבו, ודווקא משום שרובם ככולם גילמו דמויות שונות זו מזו במהלך ההצגה – הם הצליחו להפתיע מעבר למצופה.

 

למרות שכלל המשתתפים ביצעו את תפקידיהם על הצד הטוב ביותר ומעבר לכך, ארצה בכל זאת לציין את חלקם בנוסף.
גיא מסיקה בתפקיד המספר הפגין כריזמה לאורך כל ההצגה, והשתלב היטב בדמותו של הצעיר אשר חולם להיות שחקן ואינו שותף לעיסוקי היומיום של בני משפחתו. 
הילה זיתון חשפה יכולות קומיות נהדרות בגילום דמותה של ברכה אמבולנס הקריקטוריסטית, ויתר על כן העניקה לשירים ביצועים מצוינים ומלאי חיים.
דקלה הדר היא קומיקאית ובדרנית מצוינת עם נוכחות כובשת וקורצת.
יניב לוי גילם באופן ראוי לציון את הדמויות השונות ושידר נאיביות קוסמת.

לסיכום : הצגה מוסיקלית מבדרת ומהנה ללא רגע דל, אשר עטופה בקסם ובניחוח יפואי נוסטלגי. מומלץ בחום (בהנחה שיעלה בהמשך כחלק מרפרטואר תיאטרון בית ליסין)!