אתם כבר מכירים את הגישה שלי להתרוצצות בחום הנוכחי. יש לי, איך לומר בעדינות - נטייה לאבד נוזלים באופן אינטנסיבי במזג אויר חם ולח, או במילים אחרות - אני מזיע כמו סוס.
אבל יש לי הרגשה שהנושא הזה כבר מוצה ואני מבטיח לא לדבר על זה יותר, לפחות עד יולי אוגוסט הבא.

טוב,  שמחתי מאד על עליית לוח האירועים החדש בפורטל יפו, והרמתי טלפון למערכת לברך את העורך. מבחינתו, פשוט חסכתי לו שיחת טלפון, ולאחר שהודה לי באדיבות יבשושית (אנשי עסקים, אין מה לעשות - תמיד יהיו יבשושיים), שלח אותי לסיקור אירוע חדש ביפו - פסטיבל תרבות ערבית שעולה בגינה סמויה ליד יפת.

עליתי על הטוסטוס וקרטעתי לחומה המצוירת ברחוב יפת, קצת צפונית לבית הירוק.
שומר בכניסה הבטיח את שלום הנוכחים ורב עם ילדים שניסו להיכנס עם אופניים.
למטה, בתוך מגרש ענק, היו מתקנים מתנפחים ומסביב דוכנים.
עדיין לא נראו אנשים רבים ואני העדפתי להתקפל ולחזור לקראת השקיעה עקב סיבות שהבטחתי לא לדבר עליהן (רמז: חם, זיעה, יהושפט, סוסים).

אז חזרתי לקראת השקיעה והתמונה היתה שונה לחלוטין: המתקנים המתנפחים בדיוק קופלו למחאת ציבור הגיל הרך, הדוכנים תפסו תאוצה והמקום התמלא באנשים, ובעיקר - נשים וילדים.
אז היו שם דוכני קרמיקה ויצירה לילדים, איפור לילדים, פינת חי לילדים - לפני כל אחד מאלו תור ענק של ילדים העומדים בסבלנות ומחכים לתורם.
לגבי החיות בפינת הליטוף אני רוצה לציין שאם אתם ממש ממש שונאים מישהו ורוצים שיהיה לו רע, אז תאחלו לו שיהיה חיה בפינת ליטוף בגלגול הבא.

מאות ילדים ניגשים בחשש ללטאת הענק, אוחזים בה ומעיפים אותה בחלחלה בקשת ענקתם לרצפה מרוב התרגשות.
כל בעלי הפרווה מורמים מהרצפה לצורכי ליטוף, כדרור ובעיטה לשער, מוכנסים לתוך סלסלות או נמשכים לשני כיוונים על ידי ילדים שבטוחים שעכשיו תורם.
הנחש מועבר מצוואר לצוואר בתור קישוט ובטח מתפלל שיוכל יום אחד לארגן קצת רעל בשביל להיות נחש בלתי ניתן לפינוקים.
דוכני הספרים, התכשיטים והבגדים למכירה משכו קהל רב, בעיקר נשים.
האווירה היתה חיובית בעליל, אלא שהתחיל להיות קצת צפוף לטעמי.
בתוך חדרים פנימיים היתה תצוגה של ביגוד מסורתי, קישוטים למיניהם ואולם ענק מלא ספרים בערבית שהיה די שומם למען האמת.

 על הבמה הלכו והתארגנו לקראת הופעות הערב.
שלושה שחקנים מחופשים במיטב המסורת הסתובבו בקהל ושעשעו את הילדים.
מתקני המשחקים - נדנדות וקרוסלות עמדו על רמת אכלוס של 200%, הבמבה והמיצים זרמו כמים, על מסך גדול הוקרנו סרטים על יפו ועל כר הדשא שם, הרגשתי כמו בחו"ל.
לדעתי הייתי היהודי היחיד כמעט, פרט לשומרים הרוסים, ונהניתי מכל רגע (אם נמשיך לא לדבר על מזג האוויר).

לקראת עליית המופע התחממו מעט הרוחות בקרב הילדים במקום, בעיקר עקב ויכוחים לגבי בעלות על כסאות פלסטיק שהיו במיעוט לעומת ההמונים במקום.
קטטה קטנה תפסה תאוצה ממש מעבר לגדר ממני, ואני נחפזתי להפנות את מצלמתי ולסקר גם את מיני האירוע הזה ואני רוצה לציין בפניכם שראיתי ילדה שנמוכה בראש וחצי מהיריב שלה עושה לו בית ספר.
 היא פשוט היתה כל כך מהירה, נחושה וכנראה גם בעלת ניסיון לא מבוטל בתחום, שפשוט השכיבה אותו על הרצפה ולא השאירה לו שום סיכוי.
לדעתי היא בעלת כישרון טבעי בתחום וחבל שלא היה שם מישהו שיוכל לצוד אותה ולהשתמש בקילר אינסטינקט הזה לצרכים תחרותיים.
אם בכל זאת רוצים אז יש לי עוד סידרה שלמה שמתעדת את כל המהלכים, מהמפגש הראשוני ועד הכניעה המוחלטת.

מיד לאחר מכן ניגשו אלי כמה אנשים מודאגים ושאלו אם באמת צילמתי את המכות (כן, כמובן) ואם אני מתכוון לפרסם את התמונות (בהחלט, איזו שאלה) ואוי ואבוי לי אם אעשה זאת.
אז אני רוצה לציין באופן ברור והחלטי שאין לי, או לכל כתב אחר בפורטל יפו שום כוונה לטשטש את האמת, אלא נהפוך הוא - להביא את המציאות כפי שהיא, ואם אנחנו רוצים לדייק אז אני מדגיש שאמנם כמה ילדים הלכו קצת מכות, כמה ילדים אחרים רצו מאחורי הבמה ושפכו מים על הכלים היקרים של הנגנים ועוד כמה קצת התעללו במקרן שהקרין את הסרטים על יפו, אבל האוירה הכללית היתה חיובית ביותר ואפילו מקסימה.
מופע זיקוקי דינור עלה מתוך רחבת הכדורסל וצבע את השמיים באלף צבעים ופיצוצים, במיטב מסורת החגיגות ביפו.

בינתיים התחילו ההופעות על הבמה, אלא שאני הייתי צריך ללכת לסידורים משלי ושבתי לסוף ההופעה של מירה אנוואר אוואד, אשר הופיעה עם גיטרה, בנוכחות בימתית מחשמלת ומלאת קסם וביטחון.
אחלה הופעה, אחלה זמרת, מוזיקה סבבה - מוזיקה ערבית קליטה ומבוצעת לעילא.

צופי יפו הגיעו בחליפות לבנות ובקול תופים, חצוצרות, סקסופונים וחמת חלילים.
הם נכנסו במצעד מרשים, מפלסים בנחישות קולנית את דרכם בהמון עד לבמה ואז הביאו מבחר קטעים, עלו ירדו מהבמה והפגינו יכולת מוזיקלית סבירה למעמד.
מה שכן, ההוא עם התוף הגדול הצליח לדגדג לי קצת את בלוטות הרגש. יש משהו בתוף בס שכזה הנחבט בעוצמה ובקצב קבוע, אשר מחזיק סוג של מתח מתמשך ומכין את הקרקע לשאר התזמורת להיכנס בכל רגע.
משהו עתיק שנשאר בנו מאז ימי האדם הקדמון אני מניח.

בהמשך עלתה זמרת קטנה ושברירית, כנראה בשם היבה בטחיש, יחד עם הלהקה המוזיקלית הערבית שנוהלה ע"י קשיש מרשים. הם ניגנו בקונטרה בס, צ'לו, כינור ועוד כמה כלים ערבים מסורתיים והיבה סילסלה כמו זמיר בקולה הענוג.

יכול להיות שהיו עוד הופעות אחר כך אבל אני כבר התעייפתי, ארזתי וחזרתי למעוני הממוזג, עד לפעם הבאה.
אחלה פסטיבל, ארגון מצוין, היענות היסטרית של הקהל.
חבל שלא באו עוד יהודים להתרשם ולהינות מהאירוע, אך עדיין לא מאוחר מדי.

שלכם
יהושפט היפואי