כאחת שרגילה להצגות תיאטרון קלאסיות, שמחתי לפנייתו של העורך, אשר ביקש ממני לסקר את הצגת "חומוס צ'יפס סלט" אשר במקור היתה אמורה לעלות במסגרת פסטיבל תיאטרון עכו, שאת סופו כולנו יודעים.
וחבל, כי אירועי המהומות שהיו בעכו, על רקע "חילוקי דעות" בין ערבים ליהודים, קיבלו ייצוג מלא, בהיר וחודר בהצגה, וזאת בעטיפה קלילה ונעימה, עשויה ומשוחקת היטב.

הגעתי בחברת בן זוגי, לגלות שההצגה תתחיל בשעה תשע, ולא בשמונה וחצי כפי שפורסם בחלק מהמקומות.
נערה חביבה התנצלה על הבלבול והציע כוס יין כפיצוי.

 בשעה תשע רוכז כל הקהל בכניסה, במבואת הכניסה בתוך התיאטרון, כשהוא תחום בחבל.
מעבר לחבל היו שולחנות וכסאות, תפאורה אשר הפכה את המקום לחומוסיה עכואית מן השורה.

רביעיית מלצרים פרצה לאולם תוך ויכוח גדול בערבית, בהמשך חוללו בפני העומדים, ורק אז הוזמנו האורחים להתיישב ע"י אותם המלצרים ברוב טקס, וטוב מאד שעשו זאת היות ואני הרגשתי מעט חולשה ועוד שלוש ארבע דקות הייתי מתעלפת לעיני כל.

ארבעת המלצרים נראים כמלצרים של ממש, על כל כובד הכבוד הערבי הכרוך בהם, וכל חריגה שלהם מהדמות – במיוחד בקטעי הריקוד, הפתיעה אותי כל פעם מחדש.

לאחר שהקהל התיישב לשולחנות והמלצרים לקחו הזמנות (רק לחומוס), הופיעו בכניסה לחומוסיה שתי הדמויות הראשיות – במאי ההצגה "אילוף הסוררת במגזר" ומנהלת הפסטיבל – שתי דמויות עשויות ומשוחקות היטב:

דמות הבמאי בהצגה היא של לב תל אביבי דעתן, קטרן שבהמשך גם יתוודה על היותו הומו.
הוא אשר אינו מסוגל לקבל את התנהגות השחקנית הראשית הערביה במחזהו, האוחזת בדיעות משלה ואינה מקבלת את מרותו.
מהרגע הראשון הוא משדר את מרירותו כלפיה יחד עם פחד סמוי מערבים באשר הם. הוא לא מנסה להיות נאור, שיוויוני או מקובל ומרגע הראשון מצליחה הדמות להיות שלמה וברורה, מזכירה לכל אחד מי ממכריו.

לצידו – מנהלת הפסטיבל - המשוחקת ע"י שחקן - דמות גרוטסקית ומוחצנת, פתלתלה ותככנית, אשר כנגד כל הסיכויים מצליחה לשדר אמינות ועומק לאורך ההצגה כולה. היא רואה בצוות המסעדה "משפחה" להגדרתה, אך עם התקדמות העלילה מתגלה דמותה האמיתית, העוד פחות מחמיאה, אשר מהווה תמונת ראי קודרת לרבים מאנשי השמאל המיופייף, במדינתנו הקטנטונת.

בהמשך מצטרפת אליהם השחקנית הערבייה, זו אשר אינה מוכנה לקבל את יחס המגזר הערבי לנשים, מסרבת לקבל מרות – במיוחד של גבר יהודי, ובמקביל פורשת בצורה מרומזת את יחסיה עם אחד ממלצרי המסעדה. הדמות משוחקת בהצלחה רבה והעלבון בעיני השחקנית עמוק ואמיתי.

ההצגה משלבת אוירה קלילה ומשעשעת, קטעי ריקוד לצד הגשת חומוס ליושבים, עם מסר נוקב לגבי  יחסי ערבים ויהודים, יחס השמאל הלכאורה שיוויוני וחברתי אל הערבים, כאשר מתחתיו מסתתרים התנשאות ואגואיזם, וגם - הכבוד הערבי, הדרישה לשוויוניות ובאותו זמן - דיכוי האשה הערביה ע"י הערבים עצמם.

המסר מועבר ללא מורא, בצורה מתוחכמת ונגישה, אך עקב ריבוי המסרים יוצא הצופה מההצגה ללא שורה תחתונה ברורה ומגובשת, ואולי טוב שכך.

לסיכום: הצגה מהנה ומומלצת מאד. המשחק מצוין, העלילה זורמת ומהנה, הנושאים חשובים, טעונים ומביאים למחשבה נוספת גם למחרת האירוע.

החומוס, לצערי,  היה בינוני מאד.

יוצרים: יואב ברתל ואביגיל רובין.
שחקנים: נדב בושם, ענת חדיד, מייסרה מסרי, עלי עלי, איברהים קדורה, חליל קדורה, יובל רז.
מוזיקה: יחזקאל רז.
עיצוב במה: מיטל גואטה