מיום הווסדו ,כתיאטרון פרינג' מעולה, נדד התאטרון לאולמות שונים וכעת הוא מופיע בתיאטרון הסימטה עם הצגה חדשה בשם"המהגרים" מאת סלאבומיר מרוז'ק, סופר פולני הנחשב למוביל בזרם האבסורדי במאה שעברה.

 

הרבה ממחזותיו הוצגו בתיאטראות שונים בארץ. גם המחזה "המהגרים" הוצג כמה פעמים  ולפני כ 20 שנה בתיאטרון החאן הירושלמי.

הסופר שעזב את פולין בתקופת המשטר הקודם הפך בעצמו למהגר  בצרפת  ומקסיקו ובהתחלף המשטר בפולין  חזר למולדתו .

בעקבות זאת הווי המהגרים,התלבטויותיהם,קשיי החיים וכו' שלהם ידועים לו היטב וממקור ראשון .

 

הנושא של המחזה אקטואלי לישראל, ארץ הקולטת עליה (והרי העולים הם בעצם מהגרים) וארץ בה רבים העובדים הזרים המרגישים כמהגרים.

בארצו החדשה, ככל שיהיה לו טוב בה, הוא - המהגר תמיד ירגיש ,לפחות בהתחלה,כזר, בודד המתחבר עם הדומים לו ולרוב עם בני אותה מדינה ממנה בא.

אין הבדל מה הרקע שלך, מה הית שם ופה. מאחד אותך דבר אחד - היותך מהגר.
תמיד תזכור את מולדתך ותרצה לשוב אליה, אם תוכל, לביקור או לצמיתות.

 

המחזה הוא בעצם דו שיח מרתק בין שני מהגרים (אא ו תת) בליל השנה החדשה, החיים ביחד במרתף קטן.
האחד אינטלקטואל שנאלץ להגר-ברח והגיע למערב בגלל עימות עם השלטונות והשני איש כפר שבא לצורך הפרנסה ובכוונתו לשוב בזמן כלשהו.
אין בעצם הבדל אם הפכת למהגר מרצון או כפיה או באין ברירה.

הדו שיח נוגע בשאלות רבות המעסיקות לפחות אחד מהם כגון מולדת, ארץ זרה, פה ושם, חוויות אישיות, עבדות, חופש וחוק, חופש -"שם עבד של המדינה כאן עבד של דברים", משמעות החופש עבור כל אחד מהם: "בשבילי חופש זה לדבר(אא)",  "חופש זה רק לא ללכת לעבודה ( תת)".

 

התפאורה של פולינה אדמוב מעולה: חדר קטן צפוף אביזרים דלים הנחוצים ביותר עם כמה קופסאות שימורים.

התאורה  של מישה צ'רנייבסקי ואינה מלקין נהדרת, מבליטה רגעים מקסימים ומתגברת בצורה יפה ביותר על סצינת החושך כאשר החשמל נפסק.

 

זה מחזה מענין וטוב בביצוע ובימוי מעולים.

הבמאי -איגור ברזין, מאפשר לשני השחקנים המעולים להראות את כוחם במשחק, לפעמים מרגש, לפעמים כוחני ,לפעמים צעקני, אך תמיד טוב .
למרות אורך ההצגה - מעל לשעתיים ללא הפסקה - אתה מרותק לנעשה על הבמה ואינך מרגיש איך עברו השעתיים.
בכל זאת רצוי מאוד בהצגות הבאות או לקצרה או לעשות הפסקה בנקודה מסויימת .

קיצור או הפסקה יהיו לתועלת הן עבור הקהל והן עבור השחקנים הנמצאים כל הזמן על הבמה ומדברים לכל אורכה ללא הפסק, כי כאמור - כולה דו שיח אחד ארוך.

 

שני המשתתפים: דימה רוס (אא) ו-ויטלי ווסקובוייניקוב(תת) הם בוגרי בית צבי בשנות ה-90 המוקדמות והשתתפו ברוב, אם לא בכל - ההצגות הרבות של תיאטרון מלינקי.

ויטלי משחק בצורה אקספרסיבית מאוד.

משתתפים במשחק כל חלקי גופו - הידיים, הראש, העיניים, הפה, הבעות פניו.

כל מילה מחושבת היטב ותענוג להתבונן בו משחק.

דימה, זוכה פרס הפרינג' למשחק, נהדר ונותן פרוש מיוחד להיותו אינטלקטואל. הוא משחק עם הומור דק המלווה בעצב מסויים.

"אנו חיים כשתי בקטריות בתוך יצור חי".
הוא זקוק לשותפו לחדר, שואל אותו תת: "למה אתה נותן לי כסף, נותן לי לישון, מה אתה רוצה ממני? למה אתה שותה איתי?".

למרות הרקע השונה יש להם כעת דבר משותף - הם מהגרים, ולמרות הכל, דברים שונים מעסיקים אותם.

תת חושב רק איך להתפרנס. אא זקוק ליותר מזה. הצרכים שלו אחרים. כאן מותר לו לדבר מהבקר עד הערב. החופש חשוב לו .

במולדתו חשב לכתוב ספר, אך לא כתב כי פחד ולכן ברח.
כאן לא כתב את הספר כי כאן הוא לא מפחד.

אא אינו יכול להפרד מתת ולעזבו. הוא רוצה את חברתו.
בערב השנה החדשה אין להם לאן ללכת והם מבלים בחדר אחד עם השני.

השיבה למולדת רחוקה. אא - בגלל שברח ותת - בגלל שהכסף והדאגה לפרנסתו ומשפחתו שהשאיר, שם לא יאפשרו לו לעזוב, אלא אם יגורש.

 

לראות או לא לראות: הצגה חזקה,מעוררת למחשבות. משוחקת ומבוימת מצויין. מומלץ.