הפעם נסייר במתחם "התחנה", מה שמסתמן להיות כאזור מועדף וטרנדי הקיץ, לבילויים וסיורים וכן כבית לתערוכות מתחלפות ואירועים שונים.

 

השנים, שנות התשעים, מתחם התחנה הוא אזור שומם והמבנים בו מוזנחים.

באותו זמן, המתחם שייך למשרד הביטחון, בדומה למבנים רבים ביפו שעברו לחזקת הצבא לאחר 1948, בעקבות עזיבת מרבית התושבים הערביים את העיר.

כלבי דוברמן אימתניים מסתובבים במתחם ומרחיקים את המעטים שמרהיבים עוז לחקור את המקום.

 

כמה שנים לאחר מכן, בשנת 2000 מחליט רון חולדאי, ראש העיר, לקחת את המקום תחת חסותו וליזום שיפוץ ושימור מאסיביים של המקום, כך שהמתחם יהפוך לאתר היסטורי מוכר עם פוטנציאל בילוי וקניות לקהל הרחב, בין היתר הודות למיקום המצוין שלו על קו התפר ת"א-יפו.

בפרוצדורה מנהלית מקבלת עיריית תל אביב אישור ממנהל מקרקעי ישראל לשימור, שיפוץ  וניהול המקום, בשיתוף חברת  'עזרה וביצרון'.

השיפוץ והשימור ארכו כחמש שנים ואט אט, כבמטה קסם, נחשפה ההיסטוריה העשירה במקום וסיפורי העבר קמו לתחייה, להנאת המבקרים שגודשים את המקום בכל שעות היום.

 

ב"תחנה" יש שני מתחמים בעלי קשר היסטורי, שמחוברים זה לזה.

במתחם הראשון אפשר למצוא את תחנת הרכבת הישנה שעברה במקום והמחסנים בהם אוחסנו הסחורות, אותם שינעו באמצעות הרכבת.

במתחם השני ניתן למצוא את בית החרושת לתוצרי בנייה ומלט (מרצפות, עמודים, צינורות) שהקימה ב- 1905 משפחת וילאנד, משפחה טמפלרית גרמנית.

במרחק מספר פסיעות מבית החרושת ניתן למצוא את בית המגורים המרשים של המשפחה, שהוקם ב-1902 וממש בסמוך לבית- את חנות המפעל.

מסביב למתחם אפשר למצוא מבנים נוספים מכורכר, ששימשו מחסנים של המפעל.

(כשאב המשפחה ביקש מהאם לקפוץ למפעל מהבית- זה לא היה סתם צורת ביטוי...)

בסמוך לבית החרושת בולטים למרחק הבתים הורודים, שרידים של בתי שכונת מנשייה, שהם גם המבנים הישנים ביותר במתחם.

 

מסתבר שלאורך שנים במאה התשע עשרה דיברו רבות על הקמת רכבת, אבל מי שהוציא לבסוף את התוכנית לפועל היה יוסף ביי (תואר כבוד תורכי) נבון, יהודי ירושלמי אמיד, שהיה גם שותף בבנק בירושלים.

נבון, שהיה בעל קשרים במקומות הנכונים בממשל העותומאני ששלט בארץ, מקבל זיכיון מהסולטן לבנות מסילת ברזל שתקשר בין יפו וירושלים.

עד לאותו זמן לא הייתה מסילת ברזל בכל אזור המזרח התיכון.

 

הפרויקט השאפתני של נבון נקלע לקשיים והוא נאלץ למכור את הזיכיון לחברה צרפתית.

הצרפתים הם אלו שהקימו  לבסוף את המסילה בפועל, במפעל הנדסי מורכב שהושלם יחסית במהירות, כך שהרכבת כבר פעלה ב1892, למרות שהקו בין יפו לרמלה פעל כבר קודם.

הצרפתים  החזיקו בזיכיון לרכבת עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

 

התחנה הראשונה של הרכבת החדשה הייתה כאמור פה ביפו. בהמשך עבר תוואי הרכבת בנווה צדק, מצפון למקווה ישראל דרך רמלה, לוד ובר גיורא.

המסילה המשיכה להתפתל במקביל לנחל סורק בהרי ירושלים עד לתחנה הסמוכה למושבה הגרמנית בירושלים, תחנה שניתן לראות עד היום.  

מאוחר יותר נוספה גם תחנה בתל אביב ברחוב הרכבת, במבנה בית המכס היום.

בכל תחנה דאגו הזכיינים למקור מים, כי מדובר היה כמובן ברכבת קיטור.

 

בתקופת המנדט הבריטי הגיעה לשיאה פיתוח רשת הרכבות בארץ, כך שניתן היה לנסוע עד למצריים, לבנון וסוריה, כשלוד שימשה כתחנה המרכזית, תפקיד אותו ממלאת העיר עד לעצם היום הזה.

תדירות הרכבת הייתה נמוכה בתחילה, אך הלכה וגדלה הודות נפח הסחורות שגדל אף הוא. התחנה ביפו המשיכה לפעול עד 1948.

כל המסילות במתחם הן ישנות, אך לא המקוריות. כנ"ל גם הקרונות, שאת כולם תרמה רכבת ישראל.

 

התורכים לא רצו דריסת רגל של החברה מצרפת - מעצמה אירופית באותו זמן – בנמל עצמו ודאגו שמסילת הרכבת לא תגיע עד לנמל, מצב אותו תיקנו הבריטים ב- 1918, כשבנו  מסילה צרה לקרוניות, כך שניתן יהיה לשנע סחורות מהנמל ולתחנה.

ריצפת המחסנים שנבנתה במקביל למסילה, מוגבהת בצורה שאפשרה העברת הסחורות ישר מהרכבת.

בשלב מאוחר יותר נוספו למחסנים קופות, ששוחזרו גם הן, ובזוית מסוימת ניתן לדמיין את הקופאי יושב עדיין מאחורי האשנב...

מבנה התחנה שהשתמר כפי שנבנה במקור, זהה בעיצובו לתחנה בירושלים.

במקור כוסה המבנה בטיח ומאוחר יותר נוספה הפרגולה - סככת ההמתנה שהקלה על הנוסעים את ההמתנה בכל מזג אויר. את הסככה תומכים עמודים מסולסלים שיובאו מפריז.

 

 

הרכבת הכניסה מודרניזציה לארץ ישראל והיוותה מקור גאווה והוכחה לקדמה, בהיותה הרכבת הראשונה שנחנכה במזרח התיכון.

 

בשבוע הבא- נמשיך לטייל בעקבות הטמפלרים והאמריקאים הנוצרים - ציונים במושבה האמריקנית - גרמנית של יפו.

לקבלת פרטים והרשמה לסיור במתחם התחנה - לחצו כאן