|
עד היום אינני יודע בדיוק כיצד הבולגרים הוגים את המילה המיוחדת הזאת- בּוֹזָה.
יש האומרים בּוֹ-זָה (במלעיל) ויש האומרים בּוֹזָה (במלרע).
חלפו חמישים שנים מאז ששתיתי לראשונה את המשקה המיוחד הזה והוא אינו נמכר יותר, כי הפסיקו לייצר אותו.
ותשאלו- למה? נדמה לי שהאנשים שידעו את הסוד המיוחד, שנתן למשקה הזה את טעמו הייחודי, חדלו לעסוק במלאכה וגם מהסיבה הפשוטה שהם פרשו מהעבודה ואחר- כך, גם מן העולם.
אולי ישנה עוד סיבה- לא הכל אהבו אותו בגלל טעמו החמצמץ משהו.
 משקה הבוזה הבולגריהייתי נער בוגר, שנה לפני הגיוס ולפני בחינות הבגרות. לא יכולתי לעבוד במשרה מלאה וללמוד ולכן חיפשתי לי תעסוקה חלקית, ממש מזערית, שתהווה לי, איך שהוא, דמי כיס.
יכולת למצוא ביפו כל מיני מלאכות - ארעיות, זמניות וגם קבועות.
ומה חיפשתי אני? תעסוקה ארעית, אך גם קבועה .
והנה הנוסחה: פעם בשבוע , ביום שישי, משעה 07:00 עד 14:00 הייתי מתייצב לעבודה בבית החרושת לבוזה.
בית החרושת שכן לא הרחק משדרות ירושלים ודרך בן- צבי . לידו שָׁכָן גם בית חרושת לקרח ומולו- הלונה פארק. כיום נמצאים בשטחים אלה מוסכים וסוכנויות למכירת מכוניות.
הגעתי אליו לאחר שעברתי מעסק לעסק, מחנות לחנות, ומבית- מלאכה אחד למשנהו, ושאלתי אם מעוניינים בעובד כמוני: חולמני, צנום, שֵׂיעָר שָׁטֵנִי, עיניים חומות, חייכן, בעל כושר גופני ירוד, אחד שעבד במשרד, יודע לרכוב על אופנים, מכיר את תל-אביב וגם את יפו היטב ,דובר בולגרית, אנגלית ולאדינו, מבין פחות צרפתית וגם רוסית.
כישורים אלה כנראה שלא התאימו לרבים מהנשאלים, כי הם רצו ניסיון וגם כישורים טכניים, שחסרו לי כמובן.
הגעתי לבסוף לבית- חרושת לבוזה.
בעל-הבית קיבל אותי לשיחה בחביבות האופיינית לבולגרים המבוגרים ודבר ראשון שאל אותי : "יש לך רישיון נהיגה?"
הופתעתי מהשאלה ועניתי שאני מוכן ללמוד נהיגה והוא השיב: "אין זמן חביבי, אני רוצה שביום שישי תתחיל לחלק בוזה עם תלת- אופנוע".
איזה תלת- אופנוע? שאלתי.
הוא הושיט את ידו המגוידת והמיובלת, אחז בידי הקטנה והרכה והוביל אותי אל החצר האחורית.
לנגד עיני התגלה כלי רכב ישן, אופנוע שדוחף קדימה ארגז פתוח, היכול להוביל סחורה מוצרים וגם אנשים.
כן, גם אנשים.
 העברת אזרחים את הכביש במבולזכרתי את השיטפונות בחודשי החורף הגשומים בשדרות ירושלים וברחוב סלמה, כאשר עוברי אורח לא יכלו לחצות את הכבישים והמים הגיעו מעל גובה המגפיים. לא שכחתי את המראות ביומן "כרמל" שבהם כיכבו בעלי תלת- אופניים שעשו את עבודת ההעברה של אנשים (אחד, אחד) בין "גְדוֹת " הנהר הארעי והחד- פעמי, שׁגוֹנֵנוּ במטריה את ראשו של הנוסע למרחק הקצר, שלא יתקרר חס וחלילה וכי הרגליים שלו לא יירטבו במים ותשארנה יבשות, עד שירד בָּגָדַה השנייה.
אמרתי לו שאני מוכן לדחוף את תלת- האופנוע לאורך כל המסלול שיקבע לי לחלוקה.
הוא לא סירב להצעה, על- אף שהופתע. ליתר בטחון, ולמען הסר ספק, הוא ניתק את מנגנון ההצתה.
"ועכשיו, שמע נא חביבי מה אתה צריך לעשות. אתה תחלק בדירות של השיכונים לאורך שדרות ירושלים.
בכל בלוק יש כמה כניסות. אתה מגיע בבוקר לדירות וכשאתה רואה שיש בקבוקים ריקים ליד הדלת , אתה מצלצל בפעמון. כשהאישה תפתח את הדלת אתה אומר בחיוך 'בוקר טוב, הגיעה בוזה'.
אם היא לא יודעת עברית אתה תגיד את זה בבולגרית, או באיספניולית. אל תבלבל עם בקבוקי החלב".
התנחמתי בעוד דבר. חשבתי שיבקש ממני להכריז על בואי ואקרא בקול הכי חזק שיש לנער שכמותי, כבן 17: בּ-וֹ-זָ-ה, בּ-וֹ-זָ-ה.
זכרתי את הקולות מילדותי של מוכר הקרח שעבר עם העגלה ברחובות רָמְלָה וצעק "קֶ-רָ- ח, קֶ-רֶ-ח וגם קולות אחרים שנשמעו לעתים יותר רחוקות:"הקשיבו, הקשיבו, היום לא יהיו מים", או את צלצולי פעמון-היד של מוכר הנפט, שהיה מגיע אל רחוב מגורנו.
הוא לא הצטרך לגרונו. צלצול הפעמון הספיק להוציא את הקונים מן הבתים אל הרחוב.
לא היו אלה צלצולי הכנסייה שבקרבת ביתי, שנשמעו מספר פעמים ביום, אלא 'צלצול גואל'. הם ציפו לבואו בכיליון עיניים, מכיוון שהוא לא הגיע כל יום.
אם נשארת בלי נפט לא היתה לך תאורה בבית, לא יכולת לחמם מים לבישול ולרחצה . זה היה מקור האנרגיה הבלעדי לפרימוסים ולעששיות.
| זכרתי את צלצולי פעמון-היד של מוכר הנפט, שהיה מגיע אל רחוב מגורנו.
הוא לא הצטרך לגרונו. צלצול הפעמון הספיק להוציא את הקונים מן הבתים אל הרחוב.
לא היו אלה צלצולי הכנסייה שבקרבת ביתי, שנשמעו מספר פעמים ביום, אלא 'צלצול גואל'. הם ציפו לבואו בכיליון עיניים, מכיוון שהוא לא הגיע כל יום.
אם נשארת בלי נפט לא היתה לך תאורה בבית, לא יכולת לחמם מים לבישול ולרחצה . זה היה מקור האנרגיה הבלעדי לפרימוסים ולעששיות. |
"אתה מקבל ממנה את הכסף ושם אותו בארנק הגדול שאני אתן לך.
אתה ודאי יודע קצת חשבון, כי תצטרך להחזיר גם עודף.
במשך הזמן תוכל להוסיף עוד קליינטים מדירות אחרות בשיכונים וגם תוכל להתרחק קצת לבניינים אחרים, העיקר שתחזור בצהריים עם הרבה בקבוקים ריקים.
ככל שהעגלה ריקה יותר היא מרעישה יותר.
אנחנו שוטפים אותם בבית החרושת ומכינים לך כמות מספיקה ליום שישי הבא".
סליחה, אמרתי, איך אני אציע בוזה לקליינט חדש אם אני לא יודע מהו הטעם שלו, ממה הוא עשוי?
"אתה צודק , בחור צעיר. איך שכחתי? הנה אמזוג לך כוס ותטעם".
קֵרבתי אל פי כוס זכוכית בעלת דפנות עבות, ששותים ממנה גם בירה, המכילה משקה סמיך בצבע חום בהיר- בֶּז', והתחלתי ללגום בכמויות קטנטנות.
הטיפות הראשונות שבאו במגע עם שפתי, החליקו אל לועי ומשם אל גרוני וכמעט השתנקתי.
בלוטות הרוק הגיבו במהירות ואותתו אל מוחי: משהו חמוץ-מתוק וקריר מתקרב אל הושט והקיבה כבר התכוננה להכין את המיצים הנדרשים להעבירם במהירות אל בני- מֵעַי, שיתוודעו גם הם אל המשקה הלא מוכר.
אפשר לשאול עוד משהו? האם לא כדאי שאני אבין מהו המשקה הזה כדי שיעזור לי למכור יותר בקבוקים?
"בבקשה", השיב בנחת והתחיל להסביר לי בשפה פשוטה, לאט ובסבלנות רבה, כמו מורה טוב:
"אני למדתי את סודות ייצור המשקה הזה עוד בבולגריה. מייצרים אותו גם בטורקיה, במקדוניה ובאלבניה. השם שלו הוא טורקי.
אתה בטח יודע שארצות הבלקן היו תחת שלטון טורקי במשך כמה מאות שנים והמטבח הטורקי השפיע על הארצות האלה.
משקה הבוזה עשוי מדוחן, שבושל בדוודים בתהליך סודי.
בארץ זה משקה לא רק של בולגרים, אבל הם הקליינטים העיקריים.
שמת לב בזמן שטעמת מהמשקה, שהוא סמיך ויש לו צבע חום בהיר? זה בגלל שהוא מיוצר מתערובת של קמח עם דגנים שונים, שעוברים פרמנטציה קלה.
אתה בטח לא יודע מה זה 'פרמנטציה '. זוהי תסיסה, כמו שמבשלים בירה, למשל".
רציתי להגיד משהו בקשר לטעם שלו.
הרגשתי שזה לא בדיוק משקה מתוק, אפילו טיפה חמוץ.
"אתה צודק, בפעם הראשונה מרגישים טעם כזה, ואילו הוותיקים, או שמתרגלים, או שמוסיפים סודה לשתיה, או שמערבבים קצת עם משקה תוסס, או מיץ מתוק. כל אחד לפי הטעם שלו".
הטעם שלו מיוחד, וזכרתי אותו שנים רבות מאוד (שתיתי בוזה גם בסופיה כשביקרתי בה בשנת 1995 וזה לא אותו טעם).
אמרתי לבעל הבית שזהו משקה טעים (היתה לי ברירה?) וקבענו להתחיל בשבוע הבא.
 אופנוע עם ארגז פתוחביום הראשון לחלוקה באתי יותר מוקדם כדי שאתמצא מהר באזור. דחפתי את תלת-אופנוע לאורך הכביש בצמוד למדרכה, התאמצתי לעלות גם על מדרכות כדי להתקרב אל הכניסות של כל בלוק, שניצב לכביש של שדרות ירושלים.
לוקח ארגז בקבוקים ומגיע לכל כניסה, מניח ארגז על הרצפה ומצלצל בפעמון הדירה שמשאירה בקבוקים ריקים במפתן.
כשראו אותי לראשונה היו שחייכו ופטרו אותי באיזה משפט מהומהם שנשמע כמו 'בוקר טוב', והיו שחייכו ואף שאלו לשמי.
לא היה זמן לנהל שיחת הֵכּרוּת מעמיקה, שהרי יום שישי היום. המלאכה מרובה והזמן קצר. צריך לבשל, לקנות וגם לנקות.
וכך, מדי שישי הקדשתי את זמני, כהפוגה מהלימודים בשנה האחרונה בבית- ספר תיכון ערב.
חמשה ימים מאומצים היו מכוונים לקראת בחינות הבגרות וביום השישי יכולתי להתאוורר קצת, לפגוש ולהכיר אנשים בגילים שונים ולאמץ את השרירים בשינוע תלת- האופנוע.
השרירים היו דרושים לי לפעילות הספורטיבית בשעות אחרי הצהריים בים, בחוף גבעת- עליה .
שם שיחקנו כדור-עף, מטקות, רצנו מעט וכמובן שגם שחינו.
המאמץ הזה עם הרכב היה בעיקר בשיפועים. במורד הייתי צריך ללחוץ על הבלמים, שהכבלים שלהם התחילו (או הסתיימו) בשתי הזרועות , מה שכינינו 'כידון' באופניים, וכדי לבלום הייתי צריך ללחוץ חזק מאוד.
כשזה לא עזר התיישבתי על הרכב וסובבתי את דוושות הרגלים לאחור, כמו באופניים, ואם גם זה לא עזר נעמדתי לפניו ובלמתי אותו בגופי על- ידי הזזתו ימינה או שמאלה.
המאמץ בעליה לא היה פשוט.
לא היו לי שיטות כיצד לתמרן אותו ונאלצתי להתגבר על הקושי הזה על- ידי דחיפה ומנוחה, וחוזר חלילה.
במשך תקופת העבודה, פחות משנה, רכשתי לקוחות חדשים ורבים הכירו אותי כנער שקדן, רציני וחרוץ.
גם בעל- הבית היה מרוצה והצטער כשהודעתי לו שאני נאלץ לעזוב בתקופת הבחינות, לאחריהן נפשתי במקצת ואחר- כך התגייסתי לצה"ל במחזור אוגוסט 1959.
כעבור שנים אחדות, בדרכי הביתה, ליד השעון ביפו, שמעתי מישהו קורא לי ולא בשמי: "סליחה, אפשר לשאול אותך משהו? אתה חילקת בוזה בשיכונים בשדרות ירושלים?"
השבתי בחיוב.
הוא חייך ואמר:
"הייתי נער כשאתה הגעת אלינו כל יום שישי ואמי הייתה קונה 4 בקבוקי בוזה, במיוחד בשבילי ובשביל אחותי.
היא אמרה שהמשקה הזה הוא מזין מאוד וסיפרה לי שמייצרים אותו מדוחן, ולא ידעתי מה זה "דוחן".
קראתי שזהו דגן שמכינים ממנו גם דייסות, נזידים, לחמים וגם בירה.
בהתחלה לא כל-כך אהבתי אותו כי יש לו טעם חמצמץ, אבל כשהתרגלתי אליו התחלתי לאהוב אותו.
שאלתי אותו אם בתקופה שחילקתי בוזה היתה לו אחות בגיל מאוד צעיר, ממש תינוקת.
הוא השיב בחיוב ובחיוך.
נדמה לי שעכשיו הבנתי מדוע אִמוֹ הפסיקה לקנות בוזה. היא ועוד אמהות מיניקות, האמינו שהמשקה הזה מגדיל את שפיעת החלב של הַאֵם, וזה טוב ליונק, שמקבל מזון בריא ומזין וגם טוב למיניקה. |
אחרי שאתה הפסקת לחלק לא היה המשך. יכול להיות שאמא שלי סיפרה לי שלא מחלקים יותר כדי שנפסיק לקנות אותו, כי כבר נמאס לה ממנו?" אני שתקתי.
"עוד דבר אחד רציתי לספר לך. נסעתי עם הורי לפלובדיב, בולגריה, ושם שתינו בוזה.
אני חייב לציין שהמשקה של יפו היה לי יותר טעים. כל הכבוד לבעל המפעל".
שוב לא הגבתי.
שאלתי אותו אם בתקופה שחילקתי בוזה היתה לו אחות בגיל מאוד צעיר, ממש תינוקת.
הוא השיב בחיוב ובחיוך.
נדמה לי שעכשיו הבנתי מדוע אִמוֹ הפסיקה לקנות בוזה. היא ועוד אמהות מיניקות, האמינו שהמשקה הזה מגדיל את שפיעת החלב של הַאֵם, וזה טוב ליונק, שמקבל מזון בריא ומזין וגם טוב למיניקה.
במבט לאחור, אני חושב שאולי כדאי לקרוא למשקה הזה "דוֹחֲנִיה" או "דוֹחֲנִית", מה דעתך?
והוא השיב: "רעיון טוב, יש לי חבר שלומד לשון באוניברסיטה. אני אשאל אותו אם הוא יכול לבדוק מהו השם העברי של "בוזה". תן לי את מספר הטלפון שלך כדי שאתקשר אליך".
אין לי טלפון, השבתי.
"חבל", הוא אמר, הסתובב לאחור, והלך לדרכו, ואז הבנתי שלמשפט 'ככל שהעגלה ריקה יותר היא מרעישה יותר', יש גם משמעות מתגלגלת עמוקה.
עד היום אינני יודע אם למשקה הזה ניתן גם שם בעברית, ואם מייצרים אותו מחוץ לארצות הבלקן וטורקיה .
|
מאת: רמי דוידי
