בערב, התלבשנו יפה, לקחנו איתנו את הקונגה האותנטי, ויצאנו להופעה. מוסיקה ערבית ישראלית, מרכז שלום ודו קיום, מה יכול להיות יותר טוב? (הכל, אבל לא חשוב).
ריחות הקיץ הציפו את האויר, ים מלוח ופריחות מוכרות חסרות שם. לבן הולך טוב בערב כזה.
 
המקום היה עמוס עד להתפקע, אנשים יפים הצטופפו ולא מחו על התנאים, חלק גלשו אל הרצפה, וניכר שהרגישו קולים כמעט כמו בתיכון, כאשר משכו שחטה ראשונה מג'וינט.
הזמרת עלתה, סיפרה - כפי שציפו ממנה על הדיכוי לייט בישראל, ואיך בכל זאת הצליחה לפרוץ ולהצליח.
הקשבנו, תופפנו קלות, דחפנו מעלינו בעדינות עקבים אדומים ודקים של האשה שישבה ממש מעלינו.
ניסינו להראות קולים, מתקדמים, אך גם נחושים ונועזים במידה הנדרשת.
 
כאשר פרשנו מן ההופעה, מעט לפני הסיום הרשמי, כדי לחמוק מן הדוחק בדלת היציאה, עצרנו לשיחה קלה עם כמה אנשי בוהמה ותיקים, יהודים וערבים כאלה, שהרימו כוס ערק ואניס קולים לאללה.
סירבנו בנימוס, בלי לספר על התוצאות המפורטות של אלכוהול בנפתולי המעיים שלי.
פרצופים היו מוכרים, אך לא הצליחו להדליק טריגר ברור של שם או מיקום. רק העמימות הזו של ישראל, הטובים הם לפעמים רעים, וההיפך.
עד סוף העלילה אי אפשר לדעת. ולעולם אין לעלילה סוף בישראל, רק פרק שני ונוסף של ספין וסודיות מתחייבת.
 
חזרנו נאורים מעט יותר משהיינו קודם, ועשירים בחוויה מוסיקלית מרעננת. כמו אניס ביום קיץ ים תיכוני. חגגנו את זכרון המאורע, קצת מוקדם מדי, בהאזנה לדיסק של הזמרת, מכינים כבר את הנוסטלגיה בטרם בשלה. בטרם עת.
 
  בלילה, התעוררתי מחלום עז מבע.
העקב האדומה שבטשה בכתפי היתה שייכת לפתע לזמרת המופלית לרעה, אך מצליחה.
היא רצה ברחובות גשומים, לא ישראל, אולי שוויץ או מקום דומה, והבוהמי, זה שהציע לי אניס צונן, אוסף אותה לתוך מכונית שחורה, מפוארת.
"סוכני מוסד ?" אני שואלת את המספר בחלום, בפליאה הגובלת בפלצות? ה"פלצות" היא פשוט מילה שרציתי מזמן להשתמש בה, ולמעשה היא מתארת את התדהמה מיכולתה של הזמרת לרוץ על עקבים דקיקים כל כך, ברחובות גשומים בלי להחליק אפיים ארצה.
"לא סתם סוכני מוסד. מבצעיים." אומר המספר הקשוח בחלום. "מבצעיים", הכוונה כנראה לאנשים שמסוגלים ללחוץ על הדק ולא לחשוב פעמיים על כך שיש בזה משום קיצור חיים של בן אנוש שלם, עם משפחה והיסטוריה וילדות רווית צחוקים.