ישנן דרכים רבות לספר על יפו. ניתן ללכת בין סמטאותיה, להתמקד בהיסטוריה בת ארבעת אלפיים שנה, לחקור את הדתות השונות הדרות בה או ללמוד עליה בצורה הקולינארית דרך הקיבה, באמצעות פיתה עם זעתר באבולעפיה וניגוב חומוס משובח באחד מהחומוסיות הממלאות אותה חדשות לבקרים. אפשר גם לספר עליה דרך הדמויות שאכלסו אותה לאורך השנים. לכל אחת מהן סיפור מיוחד וכל אחת מהן תופסת מקום של כבוד בהיסטוריה הישראלית ואף הבינלאומית.

כך הצטרפתי לסיור בעיר שעורך בית דניאל, המתמקד בדמויות שמילאו תפקידים מרכזיים בחייה של העיר. הסיור בהדרכתו של ארז דיין, שחקן לשעבר בתיאטרון חיפה שעשה הסבה למדריך טיולים, שמזמין אתכם לשמוע את סיפוריהם של הדמויות מפי הדמויות עצמן תוך מסע בסמטאות יפו העתיקה והנמל. בימי שישי הסיור מלווה בבראנץ' עשיר. 

 

אז באיזו דמות עלינו להתחיל כדי לסקור את ההיסטוריה העשירה של יפו? אולי ביפת, בנו של נוח, שאחד הרחובות בעיר קרוי על שמו ולפי אחת האגדות שמה של העיר נלקח גם הוא משמו. או אולי במתחרה אחרת על המקור לשמה של העיר, הפעם מתחום המיתולוגיה היוונית, הלא היא קסיופיאה.

קסיופיאה בגילומו של ארז, מתייצבת לפנינו ומספרת לנו את סיפורה. כיצד מי שהייתה אשתו של מלך אתיופיה דאז נחשבה ליפה בנשים ובגלל היוהרה שלה, קצף עליה זעמו של פוסידון אל הים ששלח למקום מפלצת ים מאיימת. כדי לפתור את תושבי המקום מעונשה של זו, הקריבה קסיופיאה את בתה אנדרומדה למפלצת. אך לאגדה יש סוף טוב. הגיבור פרסאוס הבחין באנדרומדה היפה והפך את המפלצת לגל של אבנים. אם תגיעו לנמל יפו ותביטו לעבר חופה של תל אביב, תוכלו לראות את שרידיה.

קפיצה בזמן לערש הנצרות ואנו מגיעים לדמות היסטורית חשובה אחרת, שעל שמה ניצבת כנסייה מרכזית בעיר העתיקה. זהו פטרוס הקדוש, האפיפיור הראשון שהיה גם ידוע בשמו היהודי שמעון בר יונה. פטרוס התארח אצל שמעון הבורסקאי, שאת שרידי ביתו ניתן למצוא בעיר העתיקה עד היום ולפי האמונה נגלה לו שם מלאך בחלום שהתיר לנוצרים לאכול גם מאכלים לא כשרים. כך למעשה החל הקרע הראשון בין היהדות לנצרות.  

 

לא ניתן לתאר את ההיסטוריה העשירה של יפו ללא התעכבות על התקופה העותמאנית. מתקופה זו זכור עד היום שמו מטיל האימה והפחד של אבו נבוט, אחד ממושליה של יפו. האגדה על אבו נבוט מספרת שיום אחד איחר להיכנס לעיר ושומריו הנאמנים שהקפידו לעשות כמצוותו, לא היו מוכנים לפתוח לו את השער. בבוקר, כשהתגלתה הטעות, העניק להם אבו נבוט כאות הוקרה פרס כספי, אך כמה רגעים אחר כך, בגלל שהמרו את פיו ולא האמינו לדבריו בלילה הקודם, כרת את ראשם ושמר לעצמו את ההון בהתאם לחוקי התקופה.

העותמאנים התחלפו בבריטים וניצני הציונים החלו להגיע לישראל לאזור יפו ותל אביב. אושיות ספרות ותרבות יהודיות כמו ש"י עגנון, נחום גוטמן ואליעזר בן יהודה, סיפרו על ההגעה לנמל יפו. למתהלך ברחובות הנמל כיום קשה לזכור לפעמים שבמקום זה כרעו ברך המוני העולים לעיר ונישקו בפעם הראשונה בחייהם את האדמה הקדושה של ארץ ישראל.

אחרי קום המדינה הפכה יפו, בגלל הקרבה לתל אביב, לאחד ממקומות הבילוי המועדפים על תושבי המרכז ובשנות השישים בילו בה בין השאר דן בן אמוץ, חווה אלברשטיין, אריק איינשטיין וגם הזמר היווני אריס סאן שהביא לארץ את גל המוזיקה המזרחית. 

אבל הסיפור הפיקנטי ביותר מאותה תקופה שייך לדמות שוליים, שרק מעטים זוכרים את שמה. קראו לה  ז'קלין מחולון והיא הייתה חשפנית שהתפרסמה כשעלתה על הבמה עטויה בשבעה צעיפים בלבד, אותם הורידה במהלך הערב. 

לפי הרכילות המקומית, ז'קלין הופיעה בפני משלחת מצרית סודית שהגיעה ליפו כחלק משיחות השלום, למרות מצבה הבריאותי הרעוע. המיתוס טוען כי הופעה זו, באחד מהימים הקרים של אותו החורף, גרמה למותה, אך גם הצליחה להביא את השלום המיוחל.