התמונה האחרונה
הימים עוברים ועדיין קשה לעכל וקשה להאמין שיקירתנו אם אחמד אבו אלעפיה (נוזהא)
איננה עוד בינינו.ככל שהימים עוברים קשה יותר לאוהביה לעכל את אובדנה.

היה לי הכבוד להציע את שמה בשם הגופים הנבחרים ביפו כיקירת העיר יפו- תל אביב אולם היה לי יותר הזכות להיות אהוב על ידי האם השנייה שלי אום אחמד, אישה שהחיוך לא נפרד ממנה עד יום מותה. קשה היה לעבור ברחוב שבטי ישראל 40 מבלי לראות את פניה היפות והמחייכות צצות מפינת רחוב "ציונה תאג'ר" בדרך לבקר את אחד מילדיה ושכניה אחמד- סמי -חאלד -חמיס -וואליד.
 

זיכרונותיי עם אמא אבו אלעפיה עולות חמישים שנה לאחור עת הייתי נלווה לאבי אבו סלים (עבד אל פתאח משהראוי )בדרכו לשעת הנרגילה והצחוק הקבועה שלו עם המנוח אבי משפחת אבו אלעפיה אבו אחמד.הייתה להם את הפינה הקבועה בקצה הסלון,הם "נירגלו" וצחקו , הנשים אימא אם סלים פתחייה  ואם אחמד נוזהא פטפטו והכינו מאכלים טעימים ואנחנו הילדים ישבנו והקשבנו.כך היה במשך שנים יפות וארוכות.עם פטירתו המוקדמת בגיל מאוד צעיר של אבו אחמד והבכי הראשון שזלג מעיניי בימי הקבורה והאבל שלו הבנתי לראשונה בחיי מה המשמעות של לאבד אדם יקר.טבעם של דמעות אנושיות שהם זולגות באופן אוטומאטי עם אבדנו של אדם יקר.הבכי הראשון גם תמיד נצרב הכי חזק בזיכרון.
 

לאורך כל השנים שלאחר מכן נשארה האמא נוזהא כעמוד השדרה בין כל המשפחה הנכדים והחברים הרבים.גם כשאבדתי את הוריי אחד אחרי השני הייתה זו אום אחמד בנשיקותיה הקבועות בכל מפגש שהזכירה לי את הוריי ואת זיכרונותיי היפים.
ימים לפני פטירתה כשהיא חולה מאוד היא התעקשה להגיע עד מרכז הירידים המרוחק ביחד עם כל בניה ונכדיה כדי לבוא ולתמוך במועמדות שלי בפריימריז.לא חשבתי שכשאני מצלם אותה עם אשתי עפאף שהיא כה אהבה שזו תהיה התמונה האחרונה.
לא אשכח את משפטי העידוד האחרונים שלה :"איפה שלא תהיה אני תומכת בך אני ומשפחתי".
יהי זכרך ברוך אם אחמד לצד כל המלאכים.
ב-24 לאוגוסט 2008 איבדתי את אימי היקרה . ב-25 לאוגוסט 2013 איבדתי את האישה שהזכירה לי באהבתה הכי קרוב את אימי.יהי זכרן ברוך.