יושבות, עומדות, כורעות, מסדרות את שערן או פשוט מתבוננות ומקשיבות הן מקצת מהפעולות היומיומיות שיוצרות הצלמיות של נעה ארד יאירי בתערוכה סינקדוכה.

בחומר שחור, כקבוצה או כפרט הן מגשימות כוח אנושי ארצי ורוחני למרות גודלן. ארד יאירי לא מחפשת בחומר את אידיאל היופי הנשי אלא דווקא את שבריריותו של הרגע היומיומי. בפסליה, היא מנציחה את הפרטים המובנים מעליהם של האנוש כמו מגע העור בבגד, היד על הלחי, הטית הראש הנבוכה, הגוף העייף הפועל בשגרה, הקדרות, האף השמוט והמנוחה. עצמתם של הפסלים נובעת מדיוק התנוחות ומהתעוזה של ארד יאירי להפוך את הרגיל לנושא.

החומריות מחמירת הלב של הפסלים נובעת מהמוטיבציה של ארד יאירי ליצור איקונות. כל הפסלים הן בצלמי חברותיה. תחילת התהליך היא בצילום לא מבוים של נשים אמיתיות שהתבקשו לא לעשות פוזה למצלמה אלא לבחור בתנוחה המייצגת אותן. הבחירה בהעתקת צילום אחד (מתוך סדרה גדולה הרבה יותר) לפסל נעוץ ברצון של יאירי ליצור מבע נשי אולטימטיבי כזה שיהיה חף מכל ניצול. הדמויות על אף היותן לבושות מביעות חושניות ועסיסיות בגלל הדיוק בפיסול הרווח בין הבד לגוף, החמוקיים הלבושים, החריץ בין החזה לגופיה  או הבד המשתפל מעל הברכיים.

הטכניקה בה משתמשת ארד יאירי היא בגריעת החומר הנעשית בשני שלבים. השלב הראשוני הגס הוא בחיפוש אחר תנוחת הגוף והשלב השני הוא ליטוש והדיוק בפרטים כמו הכתף, הבעת הפנים, קפלי החולצה. לפעמים ארד יאירי מתפתה ומזקקת את השלב השני עד תום ולפעמים משאירה חלקים מהפסל במצב הראשוני הגס. 

הדמויות המוקטנות מחייבות את המתבונן להתקרב אל הפסלים ולגלות את הפרטים הנוגעים ללב בריאליזם. ההתבוננות מקרוב מייצרת התייחסות אינטימית אל הדמויות ומאפשרת להן להיות ריבוניות למרות המרחב בו הן נמצאות.