הפתיחה תתקיים במסגרת אירועי "לילה לבן"  - יום חמישי 30.6.11 בשעה 20:00

 
גד אולמן, דרור אוסלנדר, חגי ארגוב, ניב בורנשטיין, דן בירנבוים, איריס גולדברג, מירי הופמן כסיף, גלי טימן, אמנון יוהס, רונן סימן טוב, רבקה קוה, עתליה שחר

אוצר: דן בירנבוים

       

הים הוא מצבור בלתי נדלה של מוטיבים בתרבויות השונות: בקהלת נאמר "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא.." (קהלת א', ז) 
כדי להגדיר את גודלו ומרכזיותו. במיתולוגיות היוונית והרומאית הים מתגשם כאל בפני עצמו: ביוונית הוא ידוע כפוסידון ואילו ברומאית הוא נקרא בשם נפטון. עוצמתו וכביריותו של הים נזכרים במרבית המשמעויות הקונוטטיביות שדבקו בו ומתקשרים להפיכתו למושא לסגידה. 

בנוסף לתכונותיו הכבירות, ביהדות הוא הופך למקום המזכך ומטהר את האדם מחטאיו, עת נהוג ללכת ביום ראשון של ראש השנה אחר הצהריים לשפת הים לתפילת תשליך: "ותשליך במצולות ים כל-חטאותם." (מיכה ז', יט).

תקצר היריעה מלתאר כיצד תכלת הים הקרינה אורה ודימוייה (ספינות, דגים ודייגים) על תולדות האמנות. להזכירנו, קספר דויד פרידריך צייר את "הנזיר מול הים" (1809) כך שבמקום נוף ימי מוכר או ספציפי הופך חוף הים למעין סמל כמעט מופשט של טבע קדוש. ג'ריקו לעומתו הביע בציורו "הרפסודה מול הטבע" (1819) את חוסר האונים של הניצולים העייפים מול הטבע. התפעמות דומה מעוצמתו של הים ניתן לחוות בציורו של קורבה "הגל" (1869).

גם הולדתו של הציור הישראלי קשורה בנוכחות הים. אין להפריד בין הציור הארצישראלי משנות העשרים לבין חוף ימה של תל אביב או יפו. גדעון עפרת מציין בהקשר זה את זיקתו של נחום גוטמן לים, שנולדה ברגע בו הניפו ספן ערבי משופם והרימו מהספינה אל חוף יפו. אותה זיקה של גוטמן לים ניכרת גם בצוהר אוניה עגול שהתקין האמן בדירתו התל-אביבית.[1]

התערוכה אודה לים היא תערוכה קבוצתית ואינטימית המתמקדת רובה ככולה בציור. 
התערוכה מנסה להצביע על אותו רגע קטן וחולף של התפעמות היחיד אל מול קו האופק -התפעמות בה מתאחדת הצפייה בים עם הציפייה לטוב. הים הוא מקום מנחם ומושא כיסופים לתחילתה של דרך חדשה. 
לשון אחר, אל מול השפע הגדול מנסה התערוכה להצביע על המועט המחזיק את המרובה. האודה לים מתבטאת בלכידת הרגע הפרטי בו מתייחד ומתלכד היחיד עם האוניברסאלי, רגע זה הוא גם מטפורה להתבוננותו של החולף בנצחי: "השמש נעה במעגלה הנוקשה - זורחת ושוקעת ושוב זורחת והים לא זז"

בעיקר ראוי לזכור את טבעו המפויס של הים שהיה כאן מאז ומעולם – הרבה לפני האנשים, העמים, הגבולות והמדינות, לפני הסכסוכים העתיקים והעכשוויים. הים היה כאן לפני שנולדנו ויישאר גם אחרי שנלך.

טקסט- דן בירנבוים