ניתן לומר כי עם הציירים דומה לעם היהודי. נדמה כי למרות מצבו הנוכחי כמיעוט נרדף, (ובו- בזמן כעם אדון), מסוכסך מבפנים ומחולק לשבטים שונאים, הוא נישען על תחושת שושלת עמוקה, אולי אשלייתית, הקושרת אותו לרגע של גדולה אנושית ייחודית, רגע של התגלות.

קל למצוא בו את ה"חרדים" שלו, שקפאו על השמרים, והם משמרים את קליפת הדומות של תהילת העבר מתוך קנאות ובשל כך מסתייגים מן העולם. וקל למצוא בו את אותם "יהודים שונאי עצמם", המשתפים פעולה מבפנים עם בשורת מות הציור.

אויבי הציור הם רבים ומגוונים, החל מתלמידי המסורות המרקסיסטיות הרואים בציור סחורה, כלי לבידול מעמדי, המעמידים פנים כאילו הצילום, הוידיאו, הפרפורמנס, אמנות הגוף, הטבע, הפעולה או מה לא- לא הפכו זה מכבר לסחורות משוכללות המוצאות את דרכם לבתיהם של איליי הון על מנת להעניק להם את נכסי ההיבדלות, את היכולת המפורסמת לנכס את האוונגרד המבדילה מעמד עליון מהמעמדות התחתונים.

הציירים האמיתיים לטעמי הם אלו המאמינים בקיומה של רוח. הציור האמיתי יהיה זה, שכמו היהודי האמיתי, מאמין שהשושלת שלו, אמיתית או לא, הנשענת על רגע התגלות, אמיתי או לא, מכילה בתוכה אנשים שיצרו מבעים אסתטיים שחייבו את המתבונן בהם לחוות את עצמו כבעל נפש.

המשותף אם כן לציירים עכשוויים רבים, יהיה, יכולתם הדיאלקטית, להיות גם וגם. גם אירוניים, פוסט מודרניים חילוניים המבינים את האמנות כשדה שיח שבו הם משמשים כסוכנים שלא מדעת של האידיאולוגיה השלטת והדומיננטה התרבותית, ובו-בזמן, מבלי שתהיה בכך סתירה, כקוסמים המסוגלים להכניס רוח בחומר, ולהפוך את היופי של יצירתם לציווי מוסרי הנובע בהכרח מהאחריות של מי שיש לו נפש כלפי סביבתו.

הציור, כמו תנועות מסוימות בתוך היהדות,דוגמת החסידות, לאורך השנים שניסו לחזור ולהשיב את היסוד האכסטטי (יסוד ההתגלות, הפרטית) והבלתי ממוסד אל החוויה הדתית, שכפי שאומר לאקאן, "הדת עשתה לאלוהים מה שהנישואים עושים לאהבה"-כלומר-רוקנה את הבלתי נתפשות הממשית אל פרקטיקת השגרה של השימוש בסימנים-הציור אם כן, שואף לשם.

במובן זה אין הבדל גדול בין הצליבה הענקית של זורבראן והמופשטים של פולוק או רות'קו, אלו גם אלו מאמינים ברוחו של האדם, ובהיתכנות של מומנט התגלות פרטי, עבודת אלילים של איש אחד. אך מזלם של אלו שפר עליהם לעומת גורלו של האמן הפוסט מודרני שללא מעטה השריון של אירוניה יהיה תמיד חשוף לנלעגות של הפאתטי.

פרדריק ג'יימסון מציע ב "פוסט מודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר" עמדה דיאלקטית שכזו, לראות בקפיטליזם המאוחר גם את הדבר הטוב ביותר וגם את האסון הנורא ביותר של התרבות המערבית.