בתערוכה מוצגות מבחר מיצירותיה של דליה, שרובן נוצרו בשנים האחרונות לחייה.

במוקד יצירתה שלושה נושאים עיקריים, עימם ניהלה דיאלוגים מתמשכים. האחד הוא עולם המורכב מדמויות ספק אנושיות, ספק חייזריות, חלומיות, שהאבר הבולט בהן הוא הבטן המלאה. 

הדמויות אצלה, כמו אצל הציירים הסוריאליסטים נבעו מתוך חלום. דימויים שנוצרו בחלומות, שחזרו, נשנו והתחברו בתוכה לתחושות עמוקות אשר ליוו את פנימיותה משנות הילדות והנערות. תחושות של כאב ושל חולשות מחד ומאידך אופטימיות ועוצמות. נדנדת רגשות, שהפיקה דימוי שבכל הוויתו מכיל עצב, הומור והתחדשות החוזרת ונשנית ופורצת מתוך הכרס המתפקעת.

 

החמניות, דימוי נוסף בעבודות, סימל בעבור דליה מעגל חיים. 
הווית החמנייה הצומחת ומתמלאה בגרעינים, נובלת ומתהווה מחדש דרך גרעיניה.

מתקיימת הקבלה בין הדמויות הכרסתניות היוצרות חיים, לבין החמנייה הורת הגרעינים וכמו שני הדימויים, מטרתם יצירת יש מאין.

 

רובדי הצבע, שלעיתים הם מאופקים ולעיתים סוערים, מבטאים רגשות עמוקים ומשקפים עיסוק והתמודדות עם הריון ולידה, עם טוב ורע, עם פסימיות ואופטימיות.

הדואליות מתבטאת גם בשימוש באמצעים הציוריים. הקומפוזיציות הצבעוניות נעות בין המאופק והשקט בכחולים המונו כרומים, לבין הצבעוניות המתפרצת בצהובים והכתומים. הדמויות, שפעמים מרימות ראש וגוף ופעמים כפופות ורוכנות מטה, כמו גם החמניות, שמעצם הווייתן זוקפות ראשן אל עבר השמש ומרכינות אותו מכובד הגרגרים.

 

צפייה בציורי החמניות, לא יכולה שלא להזכיר לנו, הצופים, את וינסנט ואן גוך, שעסק בדימוי החמנייה בהקשר דומה. דליה אף העידה שהעריצה את האמן האקספרסיוניסטי עוד בילדותה ואין ספק שנטלה משהו מהצבעוניות ועומק רגשותיו ויצקה אל עבודותיה.

בשלוש השנים האחרונות לחייה ניהלה דליה בציוריה דו שיח עמוק עם הוריה ובמיוחד עם אימה. בתהליך שהיה טעון ולא קל, תוך שהיא מגייסת את האמצעים הציוריים, מעצבת את הצורות, מניחה צבעים וטקסטורות, בחיפוש אחר אותה מהות פנימית, אחר אותו גרעין, שכשנימצא בכל ציור מחדש, נסך עליה איזו שלווה והשלמה.

 

הציורים המאופקים משהו, מהווים מסגרת לסערת הרגשות הניראת ממבט שני ושלישי, לא באופן מיידי ולכן מרתק להתבונן ולגלות כיצד יוצרת דליה אמירה ויזואלית, פסיכולוגית, אישית, בעזרת נגיעות קו, צבע וצורה.

כתבה: ורד אלון - נול.