פגרים בשמים 
פתיחה:  01/02/13
תערוכה זוגית

תמי סואץ: צילום | סטייסי פילצר: ציור

לכתבת סיקור התערוכה - לחצו כאן

בתערוכה פגרים בשמיים, נוכחותם של טבעי ותעשייתי היא התנגשות בין יופי וכיעור, חיים ומוות, התפעמות ואימה, בריאה והרס. בתוך הערכים של המושגים 'טבע' ו'תעשייה' אי אפשר לומר באופן חד משמעי כי כל אחד מהם מייצג באופן אבסולוטי את הטוב או את הרע, את היפה או את המכוער ולעיתים אף קשה להבחין ביניהם.

 

תהליכי ההרס והניוון של קורוזיה האוכלת בבשר הברזל יוצרים מראות הרמוניים וזאת בזמן שהאובייקט גוסס. תבניות גיאומטריות מרשימות של קונסטרוקציות עמודי חשמל ענקיים מייצגות אובייקט תעשייתי הפוגע בשלוות סביבתו. כבלים פלסטיים בלתי מתכלים מוליכים אנרגיה מחוללת חיים - החשמל.

הקדמה והטכנולוגיה מזמנות לנו התנגשויות ערכיות בין מהות, מראה והתערבות בנוף.

 

עבודותיה של תמי סואץ לקוחות מתוך פרויקט צילומי בן שלוש שנים, המתעד ומבקר תופעה עולמית, תולדה של הקדמה - החשמל.

סואץ מתייחסת לקונסטרוקציות הברזל של תעשיית החשמל, כאל אחיו העכשוויים של הגולם מפראג, המספקים לאדם אנרגיה (חיים) לקיום בסיסי אך גובים מחיר כבד בנוכחותם הכואבת בנוף הפתוח והאורבני, כמו מזכרות בלתי רצויות לקיום העכשווי. לסואץ יחס אמביוולנטי לענקים הללו. 
באוסף הצילומים ישנה תחושה תעשייתית רומנטית:

מצד אחד ישנה בצילומים התפעמות מהאלמנטים התעשייתיים, הענקיים, המרשימים בנוכחותם הקונסטרוקטיביסטית.

אך מצד שני, בקומפוזיציות ובאופן הצילום, ישנה עצבות וקינה על השפעתם של אלמנטים תעשייתיים אלו על הנוף ותחושה של רצון עז להקיא את ההרס והפגיעה אותם הם מייצגים.
גוף העבודה מורכב מצילומי עמודי חשמל איוריים, מימיים, נטולי צבע, אפרוריים, כמו נלקחו במאה אחרת, ומהדפסים צילומיים מונוכרומטיים. 

 

סטייסי פילצר מציגה ציורי אקריליק על בד, עשירים במרקם ובצבע.

פילצר מוצאת יופי במבנים תעשייתיים חלודים וזנוחים, הזרוקים כפגרים ברחבי העיר וחותכים את השמיים. המכונות שהחלידו עברו טרנספורמציה לתפקיד אחר. עודן עוצמתיות, מקובצים בתוכן גלגלי שיניים קפואים. דרך ציור תהליכי הקורוזיה של הברזל,  נוקשות ועייפות החומר והקונסטרוקציות האימתניות, משלבת פילצר בין המרחב העירוני לנוף פנימי.

 

בעקבות התערוכה פגרים בשמיים, מסקרן להיזכר במניפסט הפוטוריסטי ובתפישתו את הנוכחות התעשייתית כאסתטיקה נשגבה:

"...היינו ערים כל הלילה, חבריי ואני, ישבנו תחת מנורות מסגד. כיפות הנחושת של המנורות בהקו כמו נפשותינו אנו, כי כמוהן גם אנחנו הוארנו באור פנימי של לבבות חשמליים...

אנחנו חייבים לפרוץ את שערי החיים ולנסות את הברגים והמנעולים...

הו! שוחה אימהית, מהולה במי בוץ! מי שופכין תעשייתיים! בפה מלא התענגתי על הרקבובית המחזקת שהזכירה לי את שדיה השחורים של האומנת הסודנית שלי..."

מתוך המניפסט הפוטוריסטי, פיליפו טומאסי מרינטי, 1909.